על קצות האצבעות

כשצריך לארגן אירוע צריך גם באיזה שלב להתמודד עם העובדה שדרושים גם בגדים הולמים ושהחולצות הדהויות בארון פשוט לא יספיקו.

ועל מנת להשיג בגדים חדשים יש צורך בלתי מתפשר להכנס למכונית ולנסוע למקום בו יש חנויות בגדים ושם צריך לבחור בגדים שנראים גם בצבע המתאים , גם בגזרה המתאימה וגם במידה המתאימה, לא לשכוח להביט על התגית שעליה רשומים מספרים מבהילים באורכם ולהחליט אם כן או לא.

חוזרים על הפעולה המייגעת הזו כמה פעמים, אוספים מה שנקרא גם בשם, פריטים ואז נגשים לחדר ההלבשה.

חדר ההלבשה זו מילה קצת מוגזמת למקום שבחנויות רבות המתהדר בוילון בד, שלעולם אינו נסגר כראוי, כדלת. חנויות ראויות לשמן לעולם גם לא יתקינו מראה בתוך החדרון כדי לאלץ את הלקוחות לצאת החוצה כך שכולם יוכלו לראות עד כמה טעו בבחירת הבגד מחד, ועל מנת שהמוכרות הלהוטות יתר על המידה יחמיאו גם כשאין כל סיבה, מאידך, ויפעילו לחץ חברתי ונפשי קשה על הלקוחות המבולבלות וההמומות, המנסות להתמצא בסבך הבירוקרטיה שנקראת בגד אופנתי.

טרחה רבה כרוכה בהתלבשות והתפשטות ובצורך הדוחק במידה אחת גדולה/קטנה יותר כשעלייך ללבוש מחדש את החולצה רק על מנת לפשוט אותה ממש מייד, כשתמצא את המידה הדרושה. וגם זה רק על מנת לגלות שלא משנה איזו מידה בחרת, החולצה הזו לא נועדה לך. או לאנשים שעברו את גיל 22.

יש גם את העניין האופנתי. כלומר, לאן שלא הולכים, לא משנה לאיזו חנות נכנסים ומה קהל היעד, חזקה עלייך למצוא בדיוק את אותם סריגים ואותן חולצות ואותם מכנסיים, כאילו הלכו כל הקניינים לאותו כנס לקניינים ובחרו בדיוק את אותן גזרות ואותם בדים מאותו יצרן בדיוק.

(אני יוצאת פה בקריאה נרגשת, די עם הסקיני לעזאזל! המכנסיים האלה גורמים לי לתחושת קלסטרופוביה וזה עוד לפני שאני חושבת למה הם גורמים למי שצריך להסתכל עלי לובשת אותם. רחמים, יצרני מכנסיים יקרים (מאד יקרים) חוסו על הבריות ותתחילו לתפור גם גזרות אחרות. תודה.)

 במסגרת ה-אין ברירה - המוכרת והחביבה שינסתי מותני, ואלוהים עדי שמאז הפסקת העישון לא חסרים לי כאלה, ויצאתי לצוד בגדים לאירוע המדובר. כיתתי רגלי בין חנויות אין ספור, דיפדפתי בשורות אין סופיות של בגדים תלויים על קולבים, פירקתי ערימות מעוצבות של בגדים מקופלים בקפידה והרגזתי מוכרות מרות נפש וחשוקות שפתיים.

בסופו של יום הגעתי לאיזו חנות , מסוחררת ומבולבלת, דימויים של צבע וגזרה מהבהבים על עפעפי כשאני עוצמת עיניים, ובאופן כללי מובסת ונטולת רוח לחימה. אולי בגלל זה הצליחה המוכרת להלביש אותי ואחר כך להכריח אותי לקנות איזו טוניקה [מהממת, אני אומרת לך, אין אחת שמדדה ולא לקחה, זו פשוט גזרה מנצחת! מתאימה לכולן!], מכנסי ג'ינס [כמה שהן יפות עלייך, ממש באות עלייך בול, תראי את המחיר, תדעי לך שזה סוף עונה, בעוד יומיים נקבל בדיוק את המכנסיים האלה במחיר מלא! תחטפי, אני אומרת לך] ומכנסיים מחוייטות [אין, פשוט אין, מהמם, וזה הופעה שאת יכולה ללכת איתה לכל מקום, איזו חולצה נחמדה ואת אלגנטית ומסודרת, אל תחשבי, קחי].

כנראה שבאמת לא חשבתי, כי לקחתי. הכל.

חדי העין ישימו לב שאין חולצה ברשימה, כך שאו שאלך עם הטוניקה, שמדדתי שוב בבית ואני נראית בה בדיוק בדיוק כמו מקרר, או שאצטרך ללכת שוב לחפש לי חולצה שתתאים למכנסיים ומי הולך בכלל לאירוע במכנסיים וחולצה?

ועוד לא דיברנו על נעליים. אין לי נעליים מתאימות וזו עובדה. הותיקים בבלוג יודעים שיש לי בעיית נעליים, לא מייצרים נעליים למידת הרגל שלי.

אז לסיכום:

אין לי נעליים.

אין לי חולצה.

האירוע מתקרב בקצב מפחיד.

עד כה הוצאתי כ 700 ש"ח על בגדים שרק אלוהים יודעת אם אי פעם אלך בהם.

מזל שהזמנתי רק אנשים שאוהבים אותי, הם ממילא מקבלים אותי כמו שאני.