ללכת לבקש העלאה בשכר עלה לי בקוצר נשימה ובתחושת אשמה גדולה, כרגיל, כאילו אני לא שווה את זה.
בסך הכל זו הפעם השניה שאני בכלל מעיזה לבקש העלאהמאז שהתחלתי לעבוד ברצינות אחרי הצבא.
וגם בפעם הראשונה הרגשתי כמו תלמידת כיתה א' מול מנהלת בית הספר שבוחנת אותה בזכוכית מגדלת, או כמו נאשמת בפשע חמור עומדת על הדוכן.
מן תחושה של עמידה במבחן חמור שתוצאותיו עלולות להיות גורליות.
הנה את ההיא שאני מכירה פיטרו אחרי שלוש שנים כשהלכה לבקש העלאה במשכורת , אני לא באמת יכולה להשוות את עצמי אליה כי הוא עבדה באיזה מפעל של כוח אדם נטול הכשרה ואני הרי באה עם הכשרה ומוניטין ונסיון וכבר יותר משנה מכירים אותי בעבודה, ואהיה אוטיסטית ככל שאהיה אני יודעת מה חושבים עלי חברי לעבודה (הפלגתי בשבחים עליך כשבאו לשאול אותי, אמרתי להם שיתנו לך מה שאת מבקשת רק שלא תלכי) ומה חושבים האנשים שאנו משרתים (שאני מקצועית מאד ובעלת ידע גדול ושאפשר לסמוך עלי ושלפעמים אני לא הכי נחמדה ושאני יכולה לחייך יותר).
אז אני לא יכולה להשוות את עצמי לזו שפיטרו, אבל מאחר ופרנסה זו חרדה קיומית אצלי אני הולכת מפוחדת לבקש העלאה.
כמובן שאני שומרת על פוקר פייס ואומרת בנונשלנטיות משפטים כמו - כפי שסיכמנו לפני קצת יותר משנה בראיון הקבלה לעבודה- ומחייכת חיוך לא גדול מידי ולא רועד ולא נבוך ולא זחוח.
למרות החרדות הקיומיות אני יודעת מה אני שווה ואני אומרת לשותפתי לעבודה שאני מתכוונת לבקש העלאה בסך כזה וכזה. אני לא מספרת לה שאני מתה מפחד.
אחר כך עוברים כמה ימים ואני יכולה להרגיש בשערות שעל העורף שמדברים עלי, שפותחים את תיק ההעסקה שלי ובוחנים את הסכם העבודה שחתמנו עליו ושעוברים אחר כך להערכה תפקודית בעל פה, כי אף אחד לא עשה אחת כתובה ומקצועית. ואחר כך עוברים לרכילות טהורה ומעלים באוב אירועים מהשנה שחלפה. מתקשרים לזו שעובדת איתי ושואלים אותה מה דעתה ומה היא חושבת כחלוף שנה ולבסוף חורצים את הדין וקובעים החלטות ומתקשרים אלי לקבוע פגישה.
בפגישה שואלים אותי איך אני מרגישה בעבודה ואני שוב מרגישה כמו תלמידת בית ספר בחדר המנהלת. מנסה לענות יפה ומנומס כמו שמצפים מתלמידה טובה. אני מרגישה את יצר הרע שורק לי מלמטה ומפתה אותי להשתמש בציניות המשוננת שלי, אבל אני מתאפקת.
הם מושכים את השיחה ומוליכים אותה סחור סחור ואני מסתחררת איתם, שילכו לאן שהם רוצים, אני יודעת מה אני רוצה.
בסופו של דבר הם מציעים לי בדיוק בדיוק את מה שרציתי לבקש, אפילו לא הייתי צריכה לפתוח את הפה, רק להגיד בסדר, זה נשמע לי הוגן.
ולצאת עולצת מהחדר. בתחושת הקלה אדירה. ובאופן פרדוקסלי גם בתחושת של מוערכת ונאהבת ורצויה.
קיבלתי מה שרציתי והם חושבים שאני שווה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
