על קצות האצבעות

ביום שישי הלכה לעולמה החזיה האחת לפני אחרונה שלי, מה שהותיר אותי עם חזיה אחת ועם חוסר ברירה, הייתי חייבת ללכת לקנות חדשות ומהר.

כמה שאני שונאת לקנות בגדים ונעליים כך אני שונאת עוד יותר לקנות חזיות.

אני חושבת שזה התחיל בפעם הראשונה שנכנסתי לחנות חזיות, נבוכה ומתביישת והמוכרת שאלה אותי מה הגודל שאני צריכה. היססתי לרגע כי לא הייתי בטוחה והיא בלי להתבלבל חפנה לי אותם, ככה בשביל להבליט דרך החולצה שתוכל לראות ולא לסמוך על מה שאומרת הטמבלית אדומת הפנים מולה. הכל בפנים עניניות ויומיומיות, כאילו לחפון למישהי זרה את השדיים זה עניין של מה בכך.

אחר כך שילחה אותי לתא ההלבשה עם ערימת חזיות, עמדה ליד הוילון ושאלה איך אני מסתדרת ומידי פעם הציצה ונתנה את דעתה על ההתאמה.

אני לא זוכרת כבר אם קניתי אז חזיה, אני רק זוכרת את תחושת ההשפלה האיומה.

מאז אני מודיעה למוכרות שאני מסתדרת לבד ושאני מבקשת שלא יכנסו לבדוק אם אני בסדר, אבל זה לא הפך את חווית הקניה לטובה יותר. ואולי זה מסביר מדוע חיכיתי עד למותה הודאי של החזיה הלפני אחרונה עד שאילוץ בלבד הוא זה שהסיע אותי לחנות החזיות וכפה עלי להכנס ולמדוד, בעודי מודעת לארעיותה של זו האחרונה שצמודה אלי עכשיו.

בכלל כל הענין הזה שצריך להתפשט לגמרי בשביל למדוד חזיה שבהכרח תהיה או קטנה מידי או גדולה מידי או לא נוחה ובאופן כללי לא תחמיא לי ותעליב אותי עד כלות, הוא עניין מתועב ובזוי. אבל כאמור לא היתה לי ברירה, אז נכנתי לחנות, אמרתי למוכרת את המידה המדויקת שאני צריכה וביקשתי שהקניה גם תשאיר לי מעט כסף למחיה אם רק אפשר (חזיה זה אחד המוצרים היותר קטנים ויותר יקרים בתחום ההלבשה, המחירים שלהן מטפסים לגבהים שחסר בהם חמצן).

המוכרת מצאה לי חזיה אחת מכוערת עד מוות אך נוחה למידי, אחת בצבע ורוד פוקסיה שהצחיקה אותי ואחת בצבע לבן שלא היתה הכי נוחה אבל היתה יפה.

בין לבין מדדתי עוד שלוש יפות ושחורות, סאטניות עם תחרה שהיו באמת מקסימות, אבל ממש לא התאימו לי בשום פנים.

הלכתי עם השלישיה הנבחרת לקופה, עצמתי עיניים עד שגמרתי לחתום על הקבלה ויצאתי מבלי להסב פני אחור.

עכשיו אני מסודרת לפחות שנה.

הלוואי שיותר.