על קצות האצבעות

הסרט על בית הספר זכה באוסקר ומייד מיהרו נבחרנו להתלהם בתקשורת על חשבון ילדים שלסיפור חייהם הלא פשוט נחשפנו. שלא תחשבו שהסרט הזה יזכה את הילדים בכרטיס השארות בארץ הם מיהרו לומר לתקשורת, הם כבר בדרך החוצה.

ברור שצריך להיות חוק וסדר, ברור שצריך להיות קו גבול.

אבל גם החוק היבש יכול וצריך להתחשב במקרים שונים וחריגים.

ילד שאחד מהוריו נרצח אל מול עיניו בהחלט נחשב חריג בעיני, בעיקר כאשר הילד הזה חי פה, דובר עברית שוטפת ומרגיש בטוח ומוגן ושייך.

תחושת חוסר האונים רק עולה וגוברת מול ההחלטות השרירותיות של שר הפנים וחבר מרעיו שהחמלה שלהם מופנית רק לאברכים שנהרגים באוהלה של תורה, אבל לעולם לא מופנית למי שאיתרא מזלו להוולד לדת הלא הנכונה, בארץ הלא נכונה או בצבע הלא הנכון (או אפילו במין הלא הנכון) ואפילו אם הוא זקוק לחמלה הזו על מנת להשאר בחיים.

יש בי תחושת תסכול עצומה.