אני יודעת את זה ואני לא נותנת לגשם ולרוחות הצפויים לחזור לבלבל אותי.
לאביב יש סימנים, חלקם בחוץ וחלקם בפנים.
למשל מזג האויר שמשתנה כמו מצב רוח של נערה בגיל ההתבגרות, רגע קורן ושמשי וחמים ורגע אחר כך סוער וגשום וקודר.
או למשל רכבת ההרים הרגשית שעונת הפריחה מביאה איתה, ההתרגשות ושמחה ללא סיבה שאחריהן מגיע איזה איכס קודר כזה או אחר. ממש כמו בסתיו רק יותר דביק. הטבע קורא לנו לההתרבות ואנחנו, אולי לא תמיד מבינים את השפה, אבל הגוף שלנו מבין היטב וגועש בצונאמי הורמונלי סוחף כאילו גיל הטיפש עשרה עוד פה.
החזאים עוד מתלבטים וחושבים שאולי כן ואולי לא, אבל הטבע לא מתבלבל, הוא יודע נהדר שהאביב כבר פה.
לאנגלים יש שדות תות לנצח ולנו... חרדלים. אין בהם שום דבר ענוג ומתבייש כמו בפרחי התות, הם נפרסים בצידי הדרכים, צובעים בצהוב בוהק את השטח כולו, נדחפים ועולים מעלה מעלה לאורך ולרוחב, מלוא כל העין.
אני יודעת שהאביב פה כי בתוך השפע הירוק הצהוב המתפרץ הזה מנצנצות אבני חן אדומות עגלגלות.
נותנים להם לטפס על היד והן מחפשות אוטומטית את הנקודה הגבוהה ביותר, וכאשר הן מגיעות אליה הן פורשות כנפיים כהות שקופות שהן מחביאות מתחת לכנפי החיפוי שמבריקות באדום המנוקד בשחור. איזה מותק של חיפושית הפרת משה רבנו הזאת. עושה לי חשק לחייך.
(אני יודעת שקוראים להן מושיות השבע, אבל זה שם נוראי בעיני, לפחות בשם פרת משה רבנו יש גיחוך מתוק)
אני יודעת שהאביב פה כי פתאום אני רוצה זוגיות קרובה ואני רוצה תאומים. בן ובת. אני גם יודעת איך אקרא להם. לבן אקרא יעָל(Ya'al) ולבת אקרא הֶַלל(Halel), סתם בשביל שכולם יתבלבלו ולא ידעו להגיד את השם שלהם נכון.בכל מקום יקראו להם הילל ויעל (Hilel &Yael).זה מסוג רעיונות העוועים שעולים לי בראש בימים האחרונים. מטופשים וחסרים הגיון, אבל כזה הוא האביב, מתפרץ בפריחה כאילו הקיץ הצהוב המיובש לא אורב לו מעבר לחודש הבא. אני נלחמת בעצמי על בסיס יומי ולעיתים על בסיס של שעה כדי לא להתקשר עם הגמל ולהתחנן אליו שיעשה לי ילד.אביב או לא, אני יודעת שזה מוגזם לגמרי.האביב הוא טיפשי והוא מביא איתו תחושות ורגשות טיפשיים.למרבה המזל (?) הוא עובר.
אבל כמה שהכל יפה... בא לי לחבק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
