על קצות האצבעות

ביום של גשם וסופות רעמים בודדות (אני תמיד מרחמת על סופות הרעמים, הן נשמעות כל כך בודדות) יצאתי להליכה מהירה, אחרי יותר מידי ימים שבהם לא הלכתי.

השביל הלא סלול היה רטוב אך לא דביק ועלה ממנו ריח של אדמה רטובה ושל עצים ספוגי מים, הצמחים נצצו מטיפות של גשם קודם והפרגים סגרו עלי כותרת והרכינו ראש עד יחלוף זעם.

מרחוק הדהדו לי רעמים, רודפים זה את זה ומתגרים בי להעז להתרחק עוד ועוד מהבית.

השמיים הלכו והאפירו , הרמתי מבט והרגשתי כמו בחוץ לארץ.

בהמשך הדרך תכפו הרעמים והתעצמו והתקרבו. הריח של הגשם הלך והתחזק והלחות הקרירה שנישאה באויר צרבה לי את דרכי הנשימה.

לא רחוק מעבר לפסגה גלש ערפל במורד, מסתיר והולך את כל מה שמתחתיו.

האור הנפלא הזה של טרום גשם והצבע המיוחד שיש רק בימים הרטובים הקיפו אותי ולכמה רגעים שכחתי הכל, ורק הלכתי בתוך כל זה, והנשימות שלי והדופק שלי השתלבו ברעמים המתגלגלים ההולכים וקרבים.


ירדתי בירידה ופניתי הביתה, היתה לי תחושה שכדאי לי להבין את הרמז.

עשר דקות אחרי שנכנסתי הביתה נפתחו שערי שמיים וגשם שוטף וסוחף ירד בכל הכוח.

יצאתי החוצה ועמדתי מתחת לפרגולה בכניסה עם כוס קפה ביד, מתפעלת מהגשם ושמחה שאני יבשה.