היום התפרסמה הידיעה הנדהמת על מותו של עדי טלמור.
מה שהדהים אותי זו לא הדרך בה בחר לסיים את חייו. אני לא מאמינה בקדושת החיים מעל הכל ובהחלט חושבת שיש ערך לחיים רק כאשר הם לא מלווים בכאבים קשים, בחוסר תקווה לנורמליות או החלמה או לאובדן צלם אנוש וכבוד. אני אפילו מצטערת שאין מוסד שמאפשר מוות מכובד פה בארץ.
אפשר לנהל דיון שלם על מקומה והתערבותה של החברה בהחלטה של אדם אם לחיות או לא, אבל לא היום.
מה שהדהים אותי, וכנראה לא רק אותי, במותו, היא העובדה שהוא בחר לסיים את חייו בבדידות כל כך מוחלטת שאפילו משפחתו לא ידעה על כך.
אפשר לטעון שזכותו של אדם לחיות את חייו ולמות את מותו בדרך הנראית לו אפילו אם דרך זו אינה מקובלת על החברה, ויש באמירה כזו מן האמת. אבל, וכאן בא האבל, חייו של אדם, גם אם לא הקים משפחה, אינם מנותקים מחייהם של אחרים וכל מה שאדם עושה משפיע בהכרח על חייהם של אחרים. כך שזכותו לחיות בדרכו הופכת לסוג של אגואיסטיות והתרכזות בעצמי תוך התעלמות מהפגיעה שנגרמת באחרים.
ומצד שני, אי אפשר לחיות חיים שמתחשבים רק באחרים ובהשפעה שלנו עליהם ובטח אי אפשר לסבול או להמנע מלמות רק בשביל אחרים.
כל אדם בנוי אחרת והצורך בשיתוף אחרים בחיים , רמתו משתנה מאדם לאדם. יש את מי שמקיף את עצמו במטפלים ודואגים וניזון מהדאגה והאהבה המופגנות ויש את מי שלא יכול לשאת קרבה של אנשים בזמן של חולשה.
אני יודעת לגבי עצמי שכשאני חולה, או במצב רוח לא טוב, אני לא רוצה לראות אף אחד ובעיקר שאף אחד לא יראה אותי. לא עושה לי טוב שמרחמים עלי ועוזרים לי. שרואים אותי בחולשתי. כשחליתי במחלת הנשיקה לפני כחמש שנים, שכבתי בבית עם חום שלא ירד מ39 מעלות במשך יותר מעשרה ימים, הרגשתי נורא, אבל לא רציתי שאף אחד יכנס אלי הביתה, לא רציתי עזרה.
מתוך זה אני יכולה להבין אולי במעט את הצורך בבדידות המוחלטת הזו.
אבל אני יכולה להבין גם את הצורך של אחרים לתת לעשות למען או במקרה של רצון לסיים את החיים - להפרד. אני חושבת שזה אכזרי להתעלם ממי שאוהב אותך ולא לאפשר אפילו את הפרידה, את סגירת המעגל שמפחית את הפגיעה ומאפשר התמודדות יעילה ובריאה יותר. גם אם זה עולה לאדם במעט שלוות נפש ובהחלטתו לחיות (או למות) על פי דרכו.
אף אחד הוא לא אי בודד והחיים של כל מי שאינו סוציופט מושפעים מרגשותיו כלפי אנשים אחרים. חייבים להיות מסוגלים למצוא את דרך המלך בין הצורך של האני לצורך של האחר. הקיצוניות הזו, כמו כל קיצוניות, היא לא נכונה ולא טובה לאף אחד.
איזון זו מילת המפתח.
איזון.
רקמה אנושית אחת
מילים ולחן - מוטי המר
כשאמות- משהו ממני משהו ממני
ימות בך ימות בך
כשתמות- משהו ממך משהו ממך בי
ימות איתך ימות איתך
כי כולנו
כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו
משהו נשאר איתו
אם נדע איך להרגיע את האיבה
אם רק נדע
אם נדע (אם נדע להשקיט) על אף עלבוננו
לומר סליחה (אם נדע להתחיל) מההתחלה
כי כולנו
כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו
משהו נשאר איתו
שמעת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
