על קצות האצבעות

לא טוב לי לריב עם הגמל, הצער כל כך עמוק שמייד אני מצטערת שאני זקוקה לקשרים עם אנשים ואני גולשת לפנטזיה הקבועה שלי שבה אני חיה למעלה למעלה בפסגה של ההר הקרוב (פשוט נוח לי לפנטז על משהו קרוב ומוכר) ואני חיה שם לבד לבד ולא נזקקת לאף אחד.

זהו , זו כל הפנטזיה. אין פרטים של איך בדיוק אני חיה , רק תחושת שלווה והעדר כאב מהסוג שגורמים קשרים עם אנשים.

חיה בבדידות מזהרת ונהנית משלווה עמוקה ומרגיעה.

אחר כך אני מרחמת על עצמי קצת, גם על כך שאני עדיין נזקקת לאנשים וגם על כך שזו הפנטזיה שלי. בדיוק כמו שהייתי מרחמת על כל מי שזו הפנטזיה שלו.

כך או אחרת זה לא יכול להתממש, הצורך שלי באנשים קיים ומלבד בדידות בטח אפחד להיות לבד על פסגת ההר.

ביום למחרת כשהגמל מפתיע אותי ובא רק לרגע להתחבק, ממרחק של יותר משעה נסיעה, רק בשביל להתחבק, הצער קצת מתפוגג ואני רוצה לגור על פסגת ההר אבל לרדת מידי פעם כדי לפגוש אנשים, או להזמין אותו אלי מידי פעם.