על קצות האצבעות

נראה לכם הגיוני שאדם בגילי עוד צריך לעשות כאלה? הרי מבחנים כאלה עושים בלשכת גיוס, ושם ביקרתי לאחרונה לפני 25 שנים.

היתרון היה שישבתי לבד, מול המחשב בחדר קטן ואנטימי, יכולתי לאכול ולשתות וגם לצאת לשירותים אחרי כל הקפה ששתיתי. הבוחנת אמרה לי שהמבחנים אורכים בין שעתיים לשעתיים וחצי איחלה לי בהצלחה ויצאה.

המבחן התחיל בשאלות הבנה שעוסקות במספרים דוגמת:

אם 12+15 גדול מ30 סמן את תשובה 5

אם קטן משלושים הכפל את התוצאה בשתיים וחבר לחלוקת 6 ב2 ובחר את מספר התשובה.

אם שווה לשלושים קפוץ על רגל אחת וצעק בקול גדול.

ואני, כשאני רואה כאלה שאלות אני קודם צריכה להתגבר על האזעקה העולה ויורדת שמשמיע המוח שלי, להבטיח לעצמי שזה קל מאד ושאני רק צריכה להרגע ולקרוא את השאלה בשקט ושלווה, כי אני יודעת את התשובה. ואז אני נושמת עמוק וקוראת את השאלה פעמיים ובטוחה שאני מבינה מה השאלה ואז עונה. בודקת את עצמי וממשיכה הלאה.

ככה הצלחתי לעשות רק קצת יותר ממחצית השאלות והזמן שהקציב המחשב נגמר.

השלב הבא היה זיהוי חריגים השאלה היתה כמה זוגות משפטים זהים יש מתוך ארבעה כמו אלה:

עכגל1ארלך = עכגל1ארלך

טאב6עכוס9 = טאב6עכוס9

גפל8עכז3 = גפר8עכז3

שדל5חיא = שדל51חיע

1 2 3 4

לחץ על המספר הנכון

זה די מייגע לעקוב אחרי האותיות והמספרים חסרי המשמעות, הרגשתי איך המוח שלי מנסה לתת משמעות לקבוצות אותיות על מנת להקל את הזכירה המיידית וליישם אותה על המשפט מהצד השני. גם במקרה הזה לא המלחתי לסיים את כל השאלות בזמן המוקצב והתחלתי להצטער שלא לקחתי איזה ריטלין לשיפור הריכוז כי המוח שלי כבר התחיל להתמוסס לאיטו.

בהמשך היו שאלות מהזן הפסיכומטרי כמו:

סוס=עגלה  רכבת=?

1.קרונות

2.קטר

3.משא

4.ארוכה

את אלה סיימתי ועוד נשאר לי זמן.

כמו גם את השאלון באנגלית קלה עד להביך ואת הצורות ההנדסיות שראיתי במבחנים פסיכומטריים, כל אלה היו לי קלים להפליא. ובטח היה עוד מבחן אחד או שניים שלא הותירו בי רושם מיוחד. היה מבחן של קשר יד עין שבו הייתי צריכה לזהות את התמונה היורדת ממרומי המסך כלפי מטה במהירות הולכת וגוברת וללחוץ על המספר שמסמן את התמונה המקבילה לה. תודה לאל על הטטריס. הצלחתי למנוע מהתמונות להתנפץ על קרקע תחתית המסך למרות שלקראת הסוף הן טסו למטה. אה כן, המסך היה מחולק לשני חלקים והיו שתי תמונות כאלה שירדו המקביל. שני צידי המוח שלי תפקדו יפה במבחן הזה.

ואז הגיעו שאלות האישיות.

במבחן אחד הייתי צריכה לענות האם אני רוצה להיות/לעשות דברים מסויימים שהבחנתי שהתחלקו לחמישה תחומים עקריים-  עזרה לזולת, לימוד וחינוך, עבודת כפיים, מחקר והופעה בפני קהל. 

השאלות היו דוגמת:

האם היית רוצה לחקור את מערכת הכוכבים?

האם היית רוצה להופיע בתוכנית טלויזיה?

האם היית רוצה לגלות תרופה חדשה?

האם היית רוצה לעזור לילדים בעלי מוגבלויות?

האם היית רוצה לבנות ארונות?

השאלות חזרו על עצמן בכל מיני וריאציות ואני הייתי צריכה לענות בכן, לא או סימן שאלה. אין לי מושג מה משיגים בזה שלומדים עלי שאני לא מעונינת לחקור את מערכת הכוכבים ולסלול כבישים.

ואחרון חביב היה המבחן שאני בטוחה שכולם נתקלו בו בעת זו או אחרת,וגם שנאו אותו בעוז בעת שנתקלו בו. מבחן ששואל שאלות שגם הן חוזרות על עצמן, כמובן, על האופי של הנבחן. האם אני מתרגזת בקלות, האם חברי אומרים עלי שאני יודעת לפתור בעיות האם אני חולמת מידי פעם חלומות בעלי תוכן חריג שאני לא רוצה לדבר עליו. האם אני אוהבת אירועים חברתיים רועשים, האם אני מרגישה שחיי אינם מתקדמים לשום מקום.

השתדלתי לשמור על עקביות לכל הפחות, אבל בשלב זה המוח כבר נזל לי מהאוזניים והעיניים המזוגגות שלי כבר בקושי הצליחו לפענח את התוכן הכתוב על גבי המסך.

אני מניחה שגם זה חלק מהמבחן.

בכל אופן סיימתי אותו בפחות משעתיים.

מעניין מה זה אומר עלי.