על קצות האצבעות

הודעתי על עזיבה של מקום העבודה.

הבטן מתהפכת לי בתחושת חוסר אמון. לעזוב מקום שטוב לי בו למקום לא מוכר ולא ידוע. להרע את תנאי החיים שלי ולא לשפר שכר.

כן, קיבלתי את הדמיית השכר המוערכת. לא יותר גבוה מעכשיו,גם לא יותר נמוך, אבל הוצאות הנסיעה יגדלו, כך שלמעשה אני מרויחה פחות. אני אעבוד פחות שעות, אבל אסע יותר וכך אהיה פחות בבית. אצא מוקדם יותר ואחזור מאוחר יותר.

תליתי פתק מכירה על חלון המכונית שכתוב בו:

טויוטה מודל 1996

מותק של מכונית

מחר אני נוסעת לחתום על כל הניירות שיכניסו אותי לעבודה שתתן לי קביעות ובטחון והטבות מהטבות שרק ועד עובדים חזק יכול לתת.

רוב הזמן אני רק מקווה שאני לא עושה טעות.

הלוואי שאני לא טועה.

הלוואי שאני לא טועה.

הלוואי שאני לא טועה.

אני מתה מפחד.