סוף השבוע כבר כמעט פה, השבועות עוברים עכשיו מהר מאד, אבל רק במבט לאחור, כי בזמן אמת, הזמן לא זז ואני חושדת שזה לא סימן טוב. יש המון שעות שעוברות לאט מידי והמון זמן שמבוזבז על נסיעות. מידי פעם אני נסחפת לתוך תחושת הזרימה המאושרת של מי שעושה משהו שהוא אוהב, מידי פעם זה לא מספיק.
מצד שני אני ממש לא שונאת את העבודה שלי ולא את האנשים שאני עובדת איתם ואני מתחילה להתערות לאט לאט ולהרגיש יותר בבית.
לעבודה החדשה הפנינה החלטתי להכניס עציצים, ממילא אני שם לבד ואני מחליטה וכשיש סביב ירוק טבעי אני מייד מרגישה טוב יותר. מצד שני לא התחשק לי כל כך להוציא כסף על מנת לקנות עציצים, החלטתי ללכת על דרך הביניים.
יש איזה מישהי שאני מאד מחבבת, היא נכנסת אלי כמעט כל שבוע ומעבר לטיפול השוטף, אנחנו בדרך כלל שוקעות בשיחה שוטפת. זה מצחיק כי כביכול אין ביננו כלום, לא מבחינת גיל ולא מבחינת מצב משפחתי או מקום בחיים. אבל בכל זאת אנחנו מדברות המון ובעונג גדול ותמיד יש לנו על מה.
בכל אופן, בפעם האחרונה שהיא נכנסה סיפרתי לה כמה חסרים לי צמחים מסביב ושאם היא במקרה פוגשת עציץ עם אדמה ובלי צמח, שתביא אותו אלי ואני כבר אדאג למלא אותו בתוכן. תיארתי לה מה החלום שלי והתדיינו בסוגי הצמחם המתאימים למבנה ולתנאי התאורה, החום והקור.
כעבור יומיים היא נכנסה מתנשפת וביקשה שאבוא לעזור לה להכניס פנימה את שני העציצים הגדולים שמצאה והביאה לי. ועוד הגדילה ועשתה וטייבה את אדמתם עם קצת קומפוסט. טוב שיש לי אוזניים, אחרת לא היה מה שיעצור את החיוך.
עכשיו אני צריכה להביא את הייחורים שאני משרישה בבית מזה זמן וכמובן לצלם כדי שתהיו שותפים לאושר הגדול הזה.
מחר יום שישי והגמל יבוא. ואני מתגעגעת אליו געגועים עזים. יותר ויותר אני מוצאת את עצמי מייחלת לחיבוק איתו בסוף יותר ארוך ומעייף ומצטערת שזה לא אפשרי לנו. ימים ושבועות וחודשים ושנים מתבזבזים (לפחות אצלי) על געגוע.
זה טיפשי כל כך לבזבז חיים בגעגוע. אבל מצד שני זה טיפשי לא פחות לבזבז את החיים בחוסר שמחה והנאה ממי שאתה חי איתו. מה עדיף?
ברור שאלה לא האופציות היחידות האפשריות ושיש דרך ביניים. הלוואי שהייתי רואה את הגמל קצת יותר ומתגעגעת קצת פחות. אני לא רוצה לאבד את הגעגוע לגמרי.
אני עייפה מאד.
הלוואי שיהיה כבר מחר בשעה הזו והגמל יכנס בדלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
