על קצות האצבעות

כבר כמה זמן שאני זוממת על סנדלים חדשים, כבר כמה שנים שאני רגועה יותר בצאתי לחפש אחר סנדלים. פעמים אין ספור חלקתי פה את העצב והצער שנגרמים לי בכל פעם שאני הולכת לחפש מנעלים מכל סוג שהוא. התסכול שאין לו גבול מעצם העובדה שכמעט בלתי אפשרי לי לקנות מנעלים נשיים פשוטים.
וגם חלקתי פה את הגילוי שגרם לכך שכל עניין מפח הנפש שנגרם לי במדידות התבטל כליל מאז שמצאתי את החנות שיש בה, למרבה הפלא, מנעלים במידה שלי, כלומר במידה החריגה 42. מאז הקניה הפלאית ההיא, הגעתי לחנות לפחות פעמיים נוספות, וקניתי בה סנדלים נוספות וגם מגפיים.
אך לא לעולם חוסן ואל לי לשגות באשליות של שפע ובטחון מופרז.

היום החלטתי להקדים את צאתי מעבודה א' ולעבור דרך החנות ההיא בדרכי לעבודה ב', כי הסנדלים שלי כבר מתחילים להתנהג כאילו הם מזדקנים.

 העבודה זרמה על מי מנוחות עד שחדלה מלזרום ופסקה לחלוטין, או אז חשתי שיש איזה אישור מכוח עליון לצאת לצייד הסנדלים הנכסף.

לקחתי לי את הזמן , הקצתי כשעה ורבע לנסיעה הקצרה וההתחבטות הלא ארוכה בין דגמי הסנדלים ה- הו כה מתאימים לי.

ואסע ואחנה ואתקשר לפנגו ע"מ שלא לחטוף דו"ח חניה ואפסע ברגל נחושה ובצעד בטוח לכיוון החנות. וככה נכנסתי לי רגועה ועליזה ושמחה שלא לומר שאננה. (זה בדיוק הרגע בסרטי אימה שבו המוזיקה מתגברת וברור לחלוטין לצופים שבניגוד לשאננות והרוגע של הדמות, מייד יתרחש משהו נורא ואיום שהדמות בסרט אינה חושדת בו כלל וכלל).

אפשר לעזור לך? ככה המוכרת
ואני בעליצות עונה לה שאני מחפשת סנדלים פתוחים, בלי עקב במידה 42 לכל הפחות.
אני אחפש לך, אומרת המוכרת בנימה פקפקנית שמדליקה אצלי את כל נורות האזעקה האפשריות. והיא חיפשה, אין מה להגיד, באותו פרצוף זעוף, כה מוכר, של מוכרות שיודעות שלא יצא להן ממך כלום, פרצוף שאני מכירה טוב מאד. היא חיפשה והציעה לי אולי בכל זאת לנסות מידה 41 כי זה 41 גדול (כן, אני מכירה את האמירה, אבל זה אף פעם לא 41 מספיק גדול) ואולי בכל זאת סנדלים סגורים? ומה אכפת לנסות את אלה עם העקב? זה עקב קטן יחסית..
מדדתי , בהתחלה רק את אלה שרציתי ואחר כך הפסקתי להיות בררנית וממדתי הכל. היה זוג אחד שהתאים לי ממש, אבל העור של הרצועות היה קשה ושורט ויש גבול אפילו לעליבות שלי, ולכן, אחרי שעה שלמה של חיפושים ופשפושים ונבירות במחסן יצאתי מהחנות בלי סנדלים חדשות ועם תוגה רבתי בלב.
ואם בחנות הזו אין סנדלים במידה שלי, אז איפה יש??

נכון שיש סיבות יותר טובות להיות עצובים, אבל אני מרשה לעצמי רגע של רחמים עצמיים, ממש ברגע זה.