בעבודה שלי אני צריכה להיות אמפתית ונעימה וחביבה ומרגיעה ומשרת בטחון ובטח עוד כמה דברים, אבל זה לא חשוב, מה שחשוב זה הצריכה הראשון -האמפתיה שאני נדרשת להרעיף על כל מאן דבעי שלא תמיד מעורר בי אמפתיה.
אני יכולה להיות אמפתית מאד, אבל לא לכל אחד.
בהיותי אדם שלא מרחם על עצמו בציבור, קשה לי מאד עם כל המרחמים על עצמם באשר הם. בכלל לא מתחשק לי להבין אותם, מתחשק לי לצעוק עליהם - תספיקי לרחם על עצמך ותזיז את התחת!! מה? אתה חושב שאתה הכי מסכן בעולם? אז זהו שלא! די! מספיק! רחמים עצמיים לא ישפרו את מצבך ולא יעזרו לך ואף אחד שמרחם עלייך לא יעשה את האומללות שלך יותר נסבלת, חלאס! (זה עובד בזכר ונקבה גם יחד).
בכל אופן לפעמים מתרגש עלי מישהו שמחמת העבודה אני חייבת לעשות פרצוף אמפתי למרות שמה שבא לי זה לכפכף אותו למצב פחות נוזלי.
אז היום זה קרה, נכנסה לי לחדר איזו דרמה קווין שפתחה את הפה ולא סגרה אותו חצי שעה. באמת חצי שעה, לא בהגזמה. ולאורך כל מחצית השעה הייתי צריכה להבין ולהנהן, ולעפעף באמפתיה ולהניד את הראש במקומות הנכונים. יותר מזה לא נדרשתי לעשות כיוון שהיא כאמור, לא סתמה את הפה חצי שעה.
עכשיו, הגיעה לה אמפתיה, באמת ובתמים, אני מודה בפה מלא שהגיעה לה, אבל היא באה אלי אחרי שטחנה את העניין אצל כל גורם וכל סמכות וכל יועץ ומכיוון שכך כבר היו לה כל השאלות וכל התשובות והיתה זקוקה לי רק כאוזן קשבת. אה כן, לפעמים אני נדרשת להיות רק אוזן קשבת. אבל השתעממתי והצלחתי לזהות את ההנאה הסמויה שלה מסיפור האומללות, כן היא באמת אומללה, אבל היא גם מפיקה מזה הנאה מעוותת. והעובדה שזיהיתי את זה הקשתה עלי מאד מאד.
בסוף, אחרי שלושים דקות ארוכות כמו נצח הצלחתי בעדינות להתנער ממנה ולהמלט בתחושת יאוש.
נו, אז פלא שבזמני החופשי אני מיזנטרופית??
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
