על קצות האצבעות

עם כל הכבוד לאיטליה ולזכרונות, רגע אחרי שחזרתי החיים האמיתיים תפסו אותי בגרון.

יומיים אחרי הנחיתה, התחיל עמוד ענן. מה יותר מציאות ישראלית ממנו?

ויחד עם עמוד ענן חזרו הענינים של העבודה להציק לי עד שאמרתי - די. הזמנתי לי פגישה עם האחראית העליונה ואמרתי לה שאני לא יכולה להמשיך ככה. שכל יום כשאני מגיעה לעבודה אני תוהה איזו הפתעה תחכה לי באדיבות חברותי לעבודה.

שברור לי שניתן לפתור את הבעיה, אבל לא בדרך שבה הן מתנהלות, שככה אני לא מוכנה לעבוד כי יש גבול ואני לא מוכנה להקריב את בריאותי הנפשית על מזבח העבודה.

היא הסכימה איתי ואמרה שקיוותה מאד שלא יקרה מה שקרה, כי מסתבר שזו שאני החלפתי יצאה מאותה סיבה בדיוק...

נו יופי. ומייד הציעה לי ארבעה מקומות חלופיים. אבל רק אחרי שימצאו לי מחליפה, עד אז שאשאר שם.

אז אני שם, בנתיים ולא כל כך כייף לי למרות שנראה שהן בכלל לא מבינות למה אני עוזבת. הן עוזות מאמצים להתנחמד אלי ואני חושדת שלא מדובר בדו פרצופיות אלא בצורה של אטימות וחוסר אמפתיה מסוים.

כיוון שיש לי אופציות לעבודה אחרת אני בכלל לא לחוצה ומחפשת לי בעצמי עבודות קרובות יותר הביתה, זורעת זרעים ומחכה לראות מה ינבוט.

לפני חמישה ימים הלכה לעולמה אשה אחת שגדלתי איתה את רוב ילדותי. לא היינו החברות הכי טובות, אבל חיינו חזרו והשיקו שוב ושוב והיתה ביננו חיבה ונחמה של היכרות ארוכת שנים.
לפני כ12 שנים היא גילתה בגיל 29, בסוף ההריון הראשון שלה, גוש קטן בשד. זה היה סרטן שד. היא עברה ניתוח וכימותרפיה והקרנות, החלימה וחוותה תהליכים רוחניים. מאישה אופטימית ומלאת חיים הפכה לאישה סופר אופטימית וחייכנית, שמחה וקורנת ומלאה וגדושה בשמחת חיים ואהבה.

כעבור כארבע שנים הרתה שוב וילדה בן, למרות אזהרות הרופאים.

עכשיו, עם שני ילדים מקסימים ויפים, קרנה עוד יותר ונעשתה פעילה ועסוקה וחיונית אפילו יותר מקודם. שרה וציירה ויצרה יצירות וגיננה גינות והשפיעה על סביבתה רעיונות ומחשבות.

לפני כשלוש שנים כאב לה הגב או הצוואר. גרורות, אלא מה.

הפעם לא רצתה טיפולים קונבנציונלים, כי האמינה בריפוי עצמי ובאמת בעקבות התהליכים שעברה עם מטפלים שונים נצפתה ירידה במסה של הגרורות השונות בעצמות. לתקופה קצרה. אחר כך הכל חזר.

בשנה האחרונה מצבה התדרדר והלך. בחודשים האחרונים כבר לא היה לה כוח להסתובב והיה קשה לה לנשום.

היא ניסתה תרופות ותרופות פלא, ועשו עבורה מגביות ונתרמו תרומות. היא ניסתה את התרופה של ההוא שריפא את ההיא ומה לא. כלום לא עזר. כמובן.

לפני שלושה שבועות נסעה לבית חולים כי הריאות היו מלאות נוזלים והחזירו אותה הביתה כי כבר לא היה מה לעשות. מלבד למות.

אבל היא האמינה עד הרגע האחרון שימצא פתרון ותרופה ושהיא תרפא. 

ביום חמישי היא נקברה בלוויה עצובה עצובה.