בשנים האחרונות יש תנודות ותזוזות תכופות (מידי) בעבודה שלי. רק לפני שנה עזבתי מקום אחד כדי לעבור למקום אחר על מנת להגיע לקביעות המיוחלת, וראיתי למול עיני המשתאות, כיצד היא מתפוגגת כמו טל בשמש של בוקר.
תחושת האכזבה והתסכול היו גדולות מאד. אז נסעתי לאיטליה. אמנם רק לסוף שבוע ארוך, אבל אין כמו להוציא כסף כשאת לא יודעת מה מצב התעסוקה העתידי שלך.
או קיי, המשפט האחרון הוא תולדה של המוצא שלי. אמנם דור שלישי לניצולי שואה, אבל החרדה הקיומית עדיין קיימת תמיד. הרי ברור שכך או אחרת אמצא עבודה. ברור שברור. רק שלא יגעתי איך ולמה ואיפה.
כנהוג במחוזותינו, הדרך הטובה ביותר לחפש עבודה היא להפיץ בכל הכיוונים שאני מחפשת עבודה. להפגש עם כל החברות שעבדתי איתן או לטלפן להן ולהגיד שאם הן שומעות על משהו, שידעו שאני מחפשת ושיזכירו את שמי, או שיגידו לי.
לבסוף מישהי שאני מכירה אמרה ליוגה שהציעו לה עבודה בתחום אבל לא מתאים לה, יוגה מייד אמרה, אבל בטח יתאים לפועה והתקשרה אלי.
אני התקשרתי לזו שדחתה את העבודה, היא התקשרה לזו שהציעה לה את העבודה שהתקשרה למנהל שהתקשר אלי להזמין אותי לראיון.
אני חושבת שהראיון היה מוצלח, כי בסופו מציעת העבודה אמרה לי - איך נפלת לנו משמיים, וגם התקשרה אחר כך להגיד לי - אם לא הבנת, אז אל תחפשי עבודה אחרת, אנחנו רוצים אותך!
זה נשמע כאילו הם רוצים אותי וזה משמח מאד, כי מקום העבודה הזה נמצא במרחק של דקות נסיעה ספורות מהבית שלי. שדרוג אמיתי לחיים שלי בכלל ולשעות הפנאי שלי בפרט.
הם עוד היו צריכים להוציא לפנסיה את זו שאני אחליף, ולשמחתי הם עשו את זה בעדינות ובלי לעורר כעס. זה משמח אותי כי זה אומר משהו עליהם. לכן הם ביקשו שאתחיל לעבוד רק בתחילת פברואר.
אתמול הייתי בשיחה עם המנהלת שלי, הודעתי לה באופן רשמי על עזיבה. קצת חששתי לפני השיחה הזו , כי המנהלת הזו קיבלה אותי לעבודה ותמכה בי ועזרה לי לאורך כל הדרך ואני יודעת שהיא מתכננת עלי לתפקיד אחר אחרי שאעזוב את המקום שפחות אהבתי. אבל היא שמחה מאד לשמוע שלא אצטרך לנסוע נסיעות כל כך ארוכות כל יום, ושיהיה לי קל יותר ונעים יותר, אבל מה לגבי המקום הפנינה? היא שאלה את רוצה לעזוב גם אותו?
אמרתי לה שממש לא ושהייתי שמחה להשאר בו ורק להחליף את המקום השני במקום החדש שמצאתי.
למה לא? היא אמרה.
עכשיו נשארה רק בעיה אחת שהיא המנהלת הגדולה שממנה התחמקתי שהחלפתי מקום עבודה לפני שנה. אני חוזרת אל קורי העכביש שלה שוב. היא חייבת לאשר את הקבלה שלי לעבודה.
אם היא לא תאשר, אז כל השנה האחרונה היתה לשווא, כי לא אשיג את הקביעות המיוחלת למרות שאלך על העבודה הקרובה לבית בכל מקרה. עייפתי מעשר שעות נסיעה בשבוע לעבודה. אני מוכנה בהחלט להסתפק ברבע מזה או פחות.
אז שוב אני מחזיקה אצבעות שהכל יסתדר (מוזמנים להצטרף) ושוב אני מתעוררת מוקדם מידי בבוקר ממתח מסווה.
יופי. ככה אני בטוחה שלא משעמם לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
