הבוקר התעוררתי בשלוש וחצי ולא הצלחתי להרדם שוב, בחמש וחצי יצאתי מהמיטה באופן סופי כי נמאס לי לשכב ולעצום עיניים בתקווה.
יש דברים שמטרידים אותי, כמובן. גם בתחום העבודה החדשה, גם בתחום המשפחה, וגם כמובן בתחום האפונה.
נראה לי שזה יגמר הפעם מוקדם מהצפוי.
לאורך שבוע שעבר התכתבנו במייל. שורות קצרות ומשועשעות, לא משהו כבד או רציני.
הוא הציע לדבר בטלפון ואני דחיתי את ההצעה.
הוא ביקש שאכתוב קצת יותר ארוך מהשורות המעטות, כמו שהייתי כותבת פעם ואני עניתי שקשה לי לכתוב יותר לאורך כי התגובות שלו הן בנות כמה מילים ואני קצת מרגישה כמי שמנהלת מונולוג. מעבר לכך, אחרי שלוש שנים של העדר קשר , אני נזהרת במה שאני כותבת כי דרך מיילים קשה לשמוע אינטונציה וקל לפרש לא נכון את המילים. בעצם רציתי להגיד לו שאני לא צוות הווי ובידור שלו ושצריכה להיות איזו הדדיות בתקשורת ביננו.
התגובה שלו היתה שנראה לו שהתבלבלתי קצת, כי מה בסך הכל, אנחנו לא ממש מדברים, רק מנהלים איזה פינג פונג מילים שהתחיל ממייל שנשלח ב"טעות" (המרכאות הכפולות הן שלו) ושלא אהיה כבדה.
המייל הזה שלו עשה לי מצב רוח מחורבן ממש. גם הניסוח. גם הקשקושים שכתובים בפנים.
מה לעזאזל הוא רוצה ממני?
החלטתי שלא מתאים לי להרגיש רע בגללו. לא לשם כך התכנסנו פה. יש מספיק מי ומה שגורמים לי להרגיש רע.
לא ידעתי אפילו איך להתחיל לענות לו, אז לא עניתי לו.
אני יודעת שתמיד התנגדתי למתפיידים למינהם, אבל תקשיבו, מסתבר שלהיות בצד המתפייד הופך את כל העסק לקל ומשתלם הרבה יותר מאשר להיות בצד שמחכה לתגובה. ביום הראשון עוד כעסתי עליו, אבל בגלל שהחלטתי שאני לא עונה יותר המחשבות עזבו לי את הראש ויכולתי ליהנות באמת ובתמים מהשבת הנהדרת שהיתה.
אתמול הוא כתב לי מייל שאמר שגם התעלמות היא סימן.
לא התאפקתי וכתבתי לו שאני לא מתעלמת אלא לא יודעת מה לענות לו.
בשמחה גדולה הוא כתב שמעולם לא חשב שיגיע ליום שבו לי לא יהיו מילים.
כתבתי לו שאני שמחה שהוא שמח
הוא כתב עוד משהו, אבל לא קראתי.
אני לא יודעת מה רציתי להרוויח מהקשר הזה. אולי קצת הנאה משיחות מענינות, מהתחושה של להיות מחוזרת, קצת שמחה והסחת דעת. אבל אני לא מקבלת את מה שרציתי. אז נראה לי שאמשיך להתאמן בהתפיידות. יש לי עוד מה ללמוד.
בלי שום קשר, מישהו חורש את הבלוג שלי בימים האחרונים מתחילתו ממש, אני לא יודעת אם להיות מוחמאת או מוטרדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
