על קצות האצבעות

דבר אחד טוב יצא מהפסח הזה: 

מישהי ניגשה לקרובת משפחה שלי ואמרה לה - את ממש כמו פועה, עושה מה שבראש שלך, איזה כייף לכן שאתן לא שמות על אף אחד.

אז ברור שזה לא נכון.

בעבר באמת השתדלתי להשתחרר מכבלי ה"מה יגידו" ולעשות מה שאני רוצה ומה שמתאים לי. בדקתי אם המניעים שלי נגועים במחשבות על מה תגיד הסביבה עלי אם אעשה כך או אחרת ובכל פעם שהרגשתי שאני עלולה להיות מושפעת מהסביבה זקפתי ביני לבין עצמי את האצבע האמצעית ואמרתי לעצמי בהתרסה - זה מה שאני שמה על מה יגידו עלי! אני לא עוברת על החוק, לא חיה על חשבון אף אחד ולא פוגעת באף אחד. אז לא מעניין אותי מה חושבים עלי!

אחר כך התבגרתי קצת. זה נורא נחמד לעשות רק מה שבראש שלי, אבל הבנתי שאני, כמו כל אחד אחר, זקוקה לחברה שבה אני חיה ולכן חייבת לציית לחוקיה ברמה מסויימת. חשוב להתנהג בצורה מכובדת, להתלבש בטווחי הנורמה המקומית, להיות נעימה ולפעמים לחייך גם אם לא מתחשק לי.

אולי זו בגרות אמיתית, לעשות גם את מה שלא תמיד מתחשק לעשות.

רכילות היא אמצעי חשוב לשמירה על גבולות ההתנהגות המקובלים בחברה, אני לא בזה לה כמו רבים אחרים כי אני מבינה את חשיבותה. חשוב לדעת מה עושים אחרים, על מנת שאדע איפה אני נמצאת יחסית אליהם, כמו גם להוקיע את החריגים על מנת למנוע חריגות גדולות מידי שיפרקו את המרקם החברתי.

חריגה גסה מידי מתוחמי ההתנהגות החברתית תוביל לרכילות שעלולה לפגוע בתמיכה החברתית שאני עשויה להזדקק לה, עלולה לפגוע בעבודתי ואפילו במשפחתי.

לכן מיתנתי את עצמי והפסקתי לחשוב שחוקים חברתיים הם דבר פסול שאינו ראוי להתיחסות.

ברור לי שגם האמירה הזו שנאמרה לקרובת משפחתי, ובעקיפין עלי, יכולה להתפרש כסוג של ביקורת סמויה. אבל בכל זאת עמוק עמוק בתוכי התעוררה המורדת הקטנה, הזדקפה, מתחה כתפיים ואמרה - אני עוד פה!