על קצות האצבעות

קמה בשש, יוצאת מהבית בשש וחצי, מגיעה לעבודה ומגלה שהמחשב התאבד. מנסה לאתחל את עצמו פעם אחרי פעם בלופ בלתי נגמר.

בלי מחשב אני מוגבלת מאד במה שאני יכולה לעשות, לכן אני מתקשרת לתמיכה של המחשבים ומזעיקה עזרה דחופה וממשיכה לעשות כל מה שאני יכולה לעשות בלי מחשב. לדבר עם אנשים, לכתוב על ניירות, להפנות אנשים בעזרת ניירות כתובים לחדר השני שבו יושבת מישהי שהמחשב שלה כן עובד.

שוב אני מגלה כמה שאני תלויה בו, אפילו דברים שפעם עשיתי לבד כשעוד לא היה מחשב כבר כמעט שכחתי. איזה מזל שאני זוכרת את התקופה ההיא לפני שפרצו המחשבים לחיינו. אז אני מאלתרת קצת כמיטב המסורת הישראלית ומקווה לטוב.

אם קיויתי לשיפור מהקושי של ראשון בבוקר, בא המחשב המעצבן וחירב לי את הבוקר.

מאחר ויש לי יותר זמן, כי אני עובדת פחות, כשנכנסת אלי אבן חן שמתעסקת בכלבים אני משוויצה לה בתספורת שעשיתי לכלבה התולעת. היא מתפעלת כראוי (מזל שבתמונה אל רואים את כל הפאשלות הקטנות והגדולות) ומספרת לי על חבר ילדות שגר באוסטרליה ולמד פסיכותרפיה אבל הוא עובד כפסיכותרפיסט רק שלושה ימים בשבוע, בשלושה ימים האחרים הוא מספר כלבים ומכין אותם לתערוכות, רק שנאוצרים. ושמו יצא למרחוק כל כך(טוב, אוסטרליה היא יבשת ענקית) שאנשים קובעים תור חצי שנה מראש.

ואני חושבת לעצמי שהלוואי שהיה לי אומץ להגשים את החלומות שלי ולעבוד גם במשהו אחר, אחר לגמרי מהתחום שלי, חצי חצי, שאהנה מכל העולמות או שאולי אסבול רק קצת בכל פעם.

לספר כלבים זה משהו יצירתי שכרוך במגע עם בעלי חיים ולא עם אנשים, יתרון ענק.

טוב, זה רק עוד חלום אחד בשרשרת ארוכה שאני ממשיכה לדמיין, אבל אין לי אומץ להגשים.

כל חלום דורש ממני לוותר על העמדה שהגעתי אליה באופן חלקי ובעיקר לוותר על חלקיות הכנסה שכל שקל מתוכה משמעותי לי מאד.

זה חלק מהמחיר של לבחור לחיות לבד, שאין מישהו להשען עליו ולהעזר בו להגשמת חלומות.

כתבתי עוד פסקה שלמה על זה שיום אחד אני אגשים את החלומות שלי, אבל זה נשמע לי דביק ומתקתק ואמריקאי נורא, אז מחקתי. הרבה יותר סביר שאף פעם לא אגשים את החלומות היצירתיים שלי, או לפחות לא עד הפנסיה.