מזוית העין קלטתי תנועה חשודה, איזו יכולת מופלאה זו, נכון? דרך מופלאה לקלוט איומים שלא בראיה ישירה, מהתקופה שבה נאלצנו להתגונן מפני טורפים. אז אולי אנחנו לא צריכים לברוח מטורפים בסביבה המודרנית, אבל בהחלט צריך להתמודד עם איומים מסכני חיים אחרים. ולכן זינקתי ממקומי ברגע שנקלטה החשודה בזוית העין שלי , אספתי את רגלי למעלה, אל הכסא שישבתי עליו ועצרתי את הנשימה לרגע.
מבט ארוך, סורק את הרצפה, בלטה אחרי בלטה. נקי, ריק, אין תנועה.
אבל אני, לא נולדתי אתמול.
בזהירות מורידה רגל מהכיסא לרצפה, רואה שאני עדיין בחיים ומורידה את השניה, הולכת בזהירות מסביב לשולחן הסלון לצד הספה, נקי, ריק, אין תנועה.
לאורך הספה מציצה בזהירות מתחתיה, נקי, ריק, אין תנועה.
מורידה את הראש לגובה הרצפה ומציצה מתחת לספה, עדיין כלום. אפשר להרגע? סתם דמיינתי?
בתחושת הקלה חשדנית, אני מתרוממת לאט מהרצפה מיישירה מבט רק כדי לזנק מטר ועשרים אחורה משפיפה מוחלטת לעמידה זקופה בתחושת בעתה קיומית.
מולי על רגל העץ של הספה עומד לו בשלווה, תוך נענוע מחושים נונשלנטי ג'וק כל כך מפלצתי שאני בטוחה שעבר את אותו טיפול קרינה שעברו צבי הנינג'ה. אני גם רואה עליו שכישורי הלחימה שלו דומים לשלהם. הוא מאובזר ברגליים קוצניות, מחושים באורך שני קילומטר ואפקט הפחדה שאין מילים שיודעות לתאר אותו.
מכיוון שאין לי על מי לסמוך ואף אחד לא יבוא להציל אותי, אני מאלצת את עצמי להתנער משיתוק האימה שאחז בי ורצה להביא את המגב תוך מלמול תפילה קדחתנית שהחולרע לא יזוז מהמקום. שישאר באותו מקום, הלוואי הלוואי הלוואי...
הוא לא זז, עד שאני מכוונת אליו חבטה ראשונה ומחטיאה.
ואז הוא זז, ובאיזו מהירות הוא זז, זה פשוט לא יאמן כמה מהר הם זזים.
הוא רץ אל מתחת לספה ואני מזיזה אותה בתחושת פחד שחשים רק בסרטי אימה שבהם הגיבורה המטומטמת הולכת ישירות למסדרון החשוך שבו כולם יודעים שממתין לה הרוצח. חסרה לי רק המוזיקה המפחידה.
בעצם לא חסרה, הלב לי דופק כל כך מהר וחזק שאני שומעת אותו באוזניים.
אני מזיזה את הספה והוא רץ אל מתחת לשולחן המחשב, אני מנסה לחבוט בו בדרך והוא, לועג לי בהנעת מחושים מזויעה וטס ברגליים שזזות מהר יותר ממהירות האור הלאה לכיוון העציצים. עומד לו בינם בשובה ובנחת ושוקל את המשך צעדיו.
ופה חלה נקודת המפנה בעלילה, אני מפחדת להרוס את העציצים כמעט כמו שאני מפחדת מהג'וק ואני נזכרת בדרך הנקיה שלי להשמיד ג'וקים, מהר מהר אני מביאה את מסיר הכתמים שלי (זהר רנסנס, לכל המעונינים, גם אחלה מסיר כתמים שבעולם וגם משמיד ג'וקים בטיווח ישיר, שאין דברים כאלה) בזהירות אני מכוונית אליו ומרססת. זו הנקודה הקריטית, חייבים לפגוע בצליפה ראשונה אחרת הוא יטוס במהירות האור למקום אחר וכל הסיפור יתחיל מחדש.
נדמה לי שאני פוגעת כי החריאט הקטן מאט למהירות הקול, מה שמאפשר לי להתיז עליו שוה ושוב, עד שהוא מתחיל לגרור את רגליו בלי לשים לב לאן הוא הולך, והוא הולך ישר למרכז רצפת המטבח, ששם אני יכולה להכות בו במגב, שוב ושוב עד שהוא נשכב על גבו ומפסיק להזיז את רגליו.
אבל אני, לא אתמול נולדתי ואני לא מאמינה להעמדת הפנים הזו. ליתר בטחון אני מתיזה עליו עוד כמה שפריצים של מסיר כתמים ומחכה כמה דקות.
ואז מגיע השלב הקשה ביותר.
אני עוטפת את היד בעשרה סנטימטר של נייר טואלט ועומדת לייד גופתו בערך עשר דקות עד שאני מצליחה לאזור מספיק אומץ ולאסוף אותו כדי לזרוק לאסלה. לשם אני הולכת כשידי מושטת קדימה והבעת גועל ומיאוס מרוחה על פני.
החולרע שאמור להיות מת לגמרי מזיז מחוש בבחינת אקורד הסיום ואני כמעט שומטת אותו מרוב בהלה.
בסופו של מסע אני מגיעה לאסלה ומדיחה אותו מחיי לתמיד.
אני מרגישה כאילו כבשתי את פסגת האוורסט וניצחתי בטור דה פרנס, אבל אני די משוכנעת שלמטפסים ולרוכבים היה קל יותר.
תוספת עריכה מאוחרת - וואו, אני במומלצים! וראו איזו הפתעה, רובן המכריע של התגובות - נשיות. למה אני לא מופתעת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
