על קצות האצבעות

נראה לי שנגמר למרות שאני עוד מנסה לשמור על הגחלת.

כמובן שמדובר החדשה שהתחילה לעבוד איתי בעבודה החדשה. היא התחילה כמו כוכבת, באה בזמן, עשתה רושם טוב, היתה חייכנית ונעימה ובאופן כללי שימחה אותי שמצאנו אותה בכלל.

די מהר אחר כך, כמה ימים קצרים אחר כך היא חלתה, ואני תהיתי ביני לביני (וגם קצת בינכם) האם היא באמת חולה, או שזה סמפטום של חוסר חשק להתמודד עם העבודה החדשה והאם זו הדרך ה-לחלוטין-לא-קבילה שלה להתנער מדברים שלא בא לה לעשות.

מאז זרמו עוד קצת מים בברז וקרו עוד דברים שברובם היו בסדר ובחלקם היו פחות בסדר.

למשל - נאלצתי לצאת שעה קודם יום אחד וביקשתי ממנה להשאר שעה אחת לבד, השבעתי אותה להתקשר אלי במידה ומשהו לא ברור או לא מוכר, או אם היא לא בטוחה לחלוטין או אם לא עשתה את זה איתי קודם.

היא אכן התקשרה פעם אחת לשאול משהו ואני שמחתי על כך ואמרתי לה שזה מחזק את האמון שלי בה, כי אני יכולה לסמוך עליה שהיא לא תנסה לעשות דברים שהיא לא יודעת לעשות.

אז שמחתי מוקדם מידי, כי כשחזרתי לעבודה יומיים אחר כך גיליתי בלאגן שלם בתחום אחר שעליו לא טרחה לשאול אותי וגם לא עבדה לפי ההוראות שהשארתי לה כתובות.

או קיי, קורה שטועים. תיקנתי את הבלאגן, הסברתי לה בסבלנות ובלי כעס איפה טעתה והדגשתי שוב שאני מצפה ממנה להתקשר במקרה שאני לא נמצאת בכל בעיה שצצה. כל בעיה. כל. בעיה.

בטח בטח! היא אמרה ועוד באותו יום ישבה לעשות עבודה שהאצלתי עליה את הסמכות לעשות לגמרי לבדה, התעקשה שנסיונה הקודם לימד אותה לעשות את העבודה בדרך שונה מהדרך שלימדתי אותה וכעבור יומיים גילינו שעשתה טעות כל כך גדולה שכמעט פגעה במישהו, היא תפסה את הטעות שניה לפני הנזק.

היא היתה מאד נסערת, כמעט בכתה. הטלתי עליה לתקן לבד את הטעות כולל להתקשר למי שצריך ולהסביר שטעתה ושצריך לתקן עכשיו. שוב, ללא כעס, כי טעויות קורות לכולם, אבל צריך גם ללמוד מהן והדרך הטובה ביותר ללמוד זה להרגיש כל כך גרוע שלא יתחשק לך לחזור על הטעות.

היא תיקנה את הטעות והלכה עם הראש באדמה יום שלם.

אחר כך היה עוד איזה יום שהיתה חולה.

אחר כך התחילה להגיע בדיוק בשעת הפתיחה או כמה דקות אחריה, לא איחורים משמעותיים, אבל אם רוצים להיות מוכנים לקבלת קהל בשעת הפתיחה צריך לבוא כמה דקות קודם לשעת הפתיחה. ולא שיש לה ילדים שצריך לקחת לגן או סיבה טובה אחרת לאיחור המינימלי הקבוע הזה. אבל תירוצים יש לה למכביר, פעם ברח לה הכלב החדש שלקחה, פעם היא טעתה בפניה (היא גרה במרחק 4 דקות נסיעה ושתי פניות מהעבודה, איפה כבר אפשר לטעות??)

פעם אחת לקחתי אותה ליום עיון אז היא הודיעה שהרכב שלה לא מניע והייתי צריכה לבוא אליה לקחת אותה ולאחר להתחלת היום.

היא ביקשה כבר שלוש פעמים לקצר את היום וללכת קודם ופעמיים לא לבוא בכלל.

המזכירה גילתה לי בסוד שביום אחד שהיתה שעה לבד התנהגה מאד לא יפה לאנשים וענתה בחוסר סבלנות ובטון תוקפני.

היום גיליתי שעשתה טעות כספית של מאות שקלים ואפילו לא שמה לב. שאלתי אותה למה לא התקשרה אלי שראתה שמשהו לא סביר והיא אמרה שאכן שמה לב שמשהו לא סביר אבל לא רצתה להטריד אותי!

במילים אחרות מצטברים דברים שכל אחד מהם הוא חסר משמעות וקטנוני אבל ביחד הם מציירים תמונה מעצבנת, גם אם קטנונית.

אני לא לגמרי סומכת עליה, שזה יכול להיות עניין של זמן, עד שתלמד את העבודה הזאת שלנו שמורכבת מאלפי פרטים שכל אחד מהם משמעותי מאד, ויכול להיות שהיא פשוט לא אמינה למרות שיש לה המון רצון טוב ושהשיפוט שלה קצת לקוי, שהיא לא מבינה את גודל האחריות שמוטלת עליה.

מצד שני, הורדתי מעלי המון עומס מאז שהיא באה וטוב לי עם זה מאד.

מצד שלישי, היא מייצרת לי עבודה בעצם זה שאני צריכה לבדוק אותה בכל דבר.

סבלנות פועה. סבלנות.