חוץ מהעבודה החדשה והעבודה הפנינה, אני עובדת כבר שלוש וחצי שנים בעבודה נוספת (ועוד אחת זניחה שאני לא סופרת אותה בדרך כלל) שגוזלת ממני שמונה שעות עבודה שבועיות. לא הרבה באופן יחסי, אבל גוזלת ממני טונות של אנרגיה. כמו שאומרים, קצר אבל עבה.
גוזלת או לא גוזלת, בדרך כלל אני פשוט אומרת תודה שיש לי פרנסה ושיש לי כוח לקום ולעבוד. אני לא מאד מפונקת. נכון שיש לי קווים אדומים ואני לא מוכנה לעבוד איפה שלא טוב לי, אבל אני לא יכולה להגיד שבגלל שקצת קשה לי לא טוב לי.
כמו בכל עבודה יש ימים טובים וימים טובים פחות. אלא שבזמן האחרון, העומס בעבודה גדל מאד ובסוף כל יום שעבדתי שם, חזרתי הביתה מרוקנת ומסמורטטת לחלוטין. התחלתי לדמיין, בעיקר באוטו, בדרך חזרה הביתה, איך אני חוזרת הביתה הרבה יותר מוקדם, ובלי דאגות מיותרות. איך אני מפסיקה להתעורר בחמש בבוקר, מוטרדת שמא שכחתי משהו, או טעיתי במשהו. איך אני מפסיקה לחיות בתחושה של לחץ, של "אני לא מספיקה" של "זה לא מספיק טוב". איך אני מפסיקה להיות מוטרדת מהתורים שרק הולכים ומתארכים, מהכעס הלגיטימי של מי שרוצים פגישה ומגלים שהיא תקרה רק בעוד חודש או חודש וחצי.
הקש ששבר את גבי האומלל היה איזו תגובה תוקפנית במיוחד של מישהי. לא שלא נתקלתי בה בעבר. עורכת דין תוקפנית ומאיימת שמכונה בבית המשפט - הדוברמן, כבר נתקלתי בה בעבר והיא לא הזיזה לי במיוחד, אבל הפעם, על רקע העייפות ותחושת חוסר התכלית וחוסר ההספק והנמאסות הכללית, פשוט החלטתי שדי לי. המשכורת הנוספת הזו לא יכולה לעלות לי בבריאות, או בבריאות נפשית. די.
כמובן ששמרתי את ההחלטה בלב, רק בשביל לישון עליה כמה לילות ולראות אם היא מחזיקה מעמד.
לא רק שהחזיקה, אלא גם התחזקה.
ואתמול הגעתי לעבודה כל כך שבוזה שמצאתי את עצמי אומרת בקול רם שאני חושבת ברצינות לעזוב. לא התכוונתי להגיד את זה ככה, אבל אולי טוב שאמרתי, כי עצם האמירה התחילה לגלגל איזה כדור שלג שהיה צריך להתחיל להתגלגל מזמן. פתאום זה נעשה רשמי ואמיתי.
אמרתי להם שעוד לא ממש החלטתי סופית ושאני צריכה לחפש עבודה חליפית, כי אני צריכה את הכסף, אבל ביני לביני התחלתי לדמיין ימי עבודה קצרים ועוד יותר קצרים בכסף.
זכרתי שהעבודה הזניחה ביקשו ממני להגדיל קצת את מספר השעות לפני כמה חודשים ועניתי בשלילה. הנה משהו שאפשר לבדוק.
ואז הגעתי היום לעבודה החדשה, והעובדת החדשה חיכתה כמעט עד סוף היום כדי להגיד לי שהיא חושבת שהיא לא מתאימה לסוג זה של עבודה. היא הלכה ואני זימנתי את האחראית ופרשתי לפניה את המצב. בעקרון, אני יכולה לקחת את השעות שתפנה החדשה.
זה לא אידאלי, אבל אפשרי. וככל שאנחנו חושבות על זה יחד זה נראה אפשרי יותר ויותר.
והנה אחר הצהריים קיבלתי טלפון מאפשרות נוספת של עבודה שאליה פניתי לפני שבועיים ושכחתי ממנה לחלוטין.
ביום ראשון יש לנו איזו ישיבה בעבודה החדשה שאחריה נחליט מה עושים ובאיזה קצב.
אני לא יודעת מה נחליט, אני יודעת מה אני החלטתי.
וכבר מהיום מתחילה להרגיש את העול יורד ממני לאט לאט. ואת ההקלה והשמחה חוזרות אלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
