הוא נכנס אלי הביתה, מסתכל עלי במבט תוהה.
הוא- מה עשית? שינית משהו?
אני- כן.
הוא- מה? צבעת את השיער? רזית? השמנת? מה?
אני - הסתפרתי במקרה היום, אבל לא זה השינוי שאתה מתכוון אליו.
הוא בוהה בי בבלבול מוחלט, אבוד לגמרי.
אני- קח את הזמן. זה בסדר.
ואנחנו נכנסים למכונית שלו ונוסעים למסעדה החביבה עלינו, שאכטה קטנה, נכנסים פנימה. אני מזמינה סטייק אנטריקוט מדיום רייר והוא מזמין שייטל. אחר כך הוא מצטער קצת כי הסטייק שלי הוא התגלמות כל מה שאנחנו אוהבים, טעים ורך ועסיסי. ואמרתי טעים? טעים עד שכרון חושים.
מסיימים לאכול וחוזרים הביתה לקינוח. הוא הביא איתו גלידת גלידריה, במבחר טעמי שוקולד בעיקר.
אנחנו נוברים במיכל ונתקלים בציפוי השוקולד שהתגבש לכדי גוש אימתני , כדי לנסות לשבור אותו כל אחד מאיתנו אוחז קצה ואני מתחילה להפעיל לחץ לכיפוף. הוא אומר, שזה הולך להתיז על הכל ואני מדמיינת את התמונה ומתחילה לצחוק. צחוק מדבק כל כך שתוך דקה שנינו צוחקים עד שאין לנו אויר, עד שאנחנו דומעים מרוב צחוק.
הגלידה וגוש השוקולד נזנחים בצד במאמצינו לשאוף מספיק אויר עד לגל הצחוק הבא. אני מוחה את העיניים ומורידה את המשקפיים, מגישה לו אותם שיניח על שידת הלילה.
אני- שים את המשקפיים החדשים שלי על השידה.
הוא- חדשים? תתחדשי, מה? החלפת עדשות או מסגרת.
אני- גם וגם. הם....נו, חדשים.
הוא- כן.
אני מחכה.
אני מחכה עוד קצת.
אני- זוכר שכשנכסת הביתה שאלת מה השתנה בי?
הוא- כן, נו....
אני- ... המשקפיים? המשקפיים החדשים שלי?
צלילי אסימון נופל ענוגים ממלאים את החדר.
(רק לצורך הבהרה, המשקפיים הקודמים היו נטולי מסגרת, החדשים לעומת זאת עם מסגרת בסגול כהה, הבדל כל כך דק....)
עכשיו תגידו, באמת אין הבדל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
