על קצות האצבעות

הבוקר התחיל בנסיעה מוקדמת למוסך. מזל שהמוסכניק שלי אוהב לשתות קפה בשש וחצי בבוקר, כך ידעתי שהוא יהיה שם ואוכל לדבר איתו על הרעשים שהאוטו שלי משמיע מאתמול שמלווים בהגה מרעיש וקשה.

הוא הציץ ואמר שכן, אנחנו רואים את זה המון בזמן האחרון, המשאבה (שמן?) של ההגה הלכה וצריך להזמין לי חדשה. הוא נתן לי אישור לנסוע ככה, זה לא מסוכן, רק תשימי לב שההגה קשה ולא מתנהג כמו הגה כח. מחר תביאי את האוטו, אני מקווה שתגיע המשאבה ונחליף לך.

טוב, באיחור של כמה דקות בלבד נסעתי הלאה לעבודה.

ברמזור אחד בדרך עצרתי באדום וראיתי שיש התקהלות מעברו השני של הרמזור, עמד לפני ומצידי הימני רכב שקצת הסתיר לי, אבל יכולתי לראות שמכוניות עוצרות בצד השני ואנשים קופצים מהן ורצים לצד שלי.

הרמזור התחלף לירוק ואני התקדמתי באיטיות וראיתי איש לוקח מהטנדר שלו פטיש ענק וכבד ורץ איתו מונף מעל הראש אל רכב אחר שעמד בצד הדרך, לייד תחנת אוטובוס.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה - זעם כבישים. אבל אז עברה עשירית השניה וראיתי שהוא רץ ומכה בחלון קידמי של מיניבוס ששוכב על צידו, אנשים אחרים חילצו את הנוסע שלייד נהג המיניבוס שיצא וכולו מתנדנד ומבולבל.

חלפתי על פני המיניבוס ועצרתי, הוצאתי מהתיק את שתי התחבושות האישיות שיש לי בתיק ורצתי למיניבוס.

מהדלת האחורית השבורה יצאו אנשים המומים.

שתי חיילות ישבו בצד ובכו.

במבט ראשון אפשר היה לראות שאין אף אחד שמדמם או שבור בצורה ברורה או מחוסר הכרה. הצצתי לתוך המיניבוס ההפוך, ווידאתי שלא נשאר שם אף אחד.

איש מד"א שהגיע שם ברכבו הפרטי עצר דקה לפני והתחיל למיין את הנפגעים.

אחת החיילות ישבה בצד לבד ובכתה נורא, כאב לה הראש והיא היתה מבוהלת, אבל בסדר גמור מלבד זה. העברתי אותה לתחנת האוטובוס וביקשתי מחיילת אחרת שלא היתה בתאונה שתשגיח עליה, הצעתי למד"איסט לרכז את הנפגעים בתחנת האוטובוס ולפזר את אלה שלא קשורים.

אחרי כמה דקות כשהיה ברור שאין נפגעים קשה נזכרתי שיש לי עבודה להגיע אליה, אמרתי למד"איסט שנראה לי שהוא שולט בענינים ושאני זזה והלכתי.

נסעתי בזהירות, בגלל ההגה והזכרון הטרי של התאונה והגעתי חמש דקות לפני הזמן.