על קצות האצבעות

הדוגמנית היפה, כבר עברו שנתיים וחצי מאז שהגיעה לביתי.

אני התאהבתי בה מייד, אבל את הלב השבור שלה לקח הרבה זמן לאחות. זה לא שהיה קל לראות שליבה שבור, כי מטבעה הדוגמנית היא יצור עליז, שמח ומרקד ואינה מתביישת להראות את רגשותיה הכמוסים ברבים. וצריך להכיר אותה היטב כדי לדעת מתי היא עצובה.

היא נראית מאושרת, היא משפיעה רוב אהבה, שערות לבנות קטנות וריר על סביבותיה וקשה לעמוד בפניה.

רק אחרי שהיתה אצלי שנה שמתי לב שמשהו השתנה בה, השמחה היתה אמיתית יותר והקשר שלה אלי הלך והעמיק. יכולתי לראות את ההבדל ביציבה שלה ובהקשבה שלה. היא עשתה פחות מה שרצתה וקצת יותר מה שרציתי אני.

אומרים על בני מינה שהם הליצנים של הבית, שהם לא מתמודדים טוב עם ציווים והוראות ושצריך להגיע אליהם בדרך אחרת.

ובאמת, נורא קשה לכעוס עליה, אבל משמעת צריך שתהיה. 

הכלבה התולעת למשל, אמנם לוקחת לעצמה כל מיני פריבילגיות של זקנה, עושה את עצמה לא שומעת כשאני קוראת לה להכנס הביתה, ביחוד אם היא שוכבת בבור החביב שחפרה לה מתחת לעץ.

בשביל מה לה לקום בעמל רב ולהטריח את עצמותיה הזקנות במעלה שלוש המדרגות המובילות הביתה? הרי הפרווה הסמיכה שלה היתה שומרת אותה חמימה גם באנטרקטיקה, לא מזיז לה שקופאות לי השפתיים וקצה האף כשאני עומדת בפתח הדלת רועדת מקור, בחושך, נוח לה ככה. ובסופו של דבר אני נדרשת לרדת בעצמי במדרגות וללכת במורד השביל אל העץ, להכנס לטווח ראיה ולצור איתה קשר עין, או אז היא מביטה בי במבט של "נאאאא, באמת? את רצינית? לקום? עכשיו?" 

בואי כבר בטטה, אני אומרת לה והיא קמה, מכוסה בפירורי אדמה מובחרים, עלים יבשים ואיזה זרד או שניים, מהדסת בזהירות למדרגות, לוקחת תנופה ומדלגת אותן בזריזות, נעמדת בבית, מתנערת ניעור בריא וטוב שמשיל מעליה את כל הליכלוכים שאספה בחוץ, זוקפת זנב ומטפסת בהדרת כבוד למיטה שלה ושל הדוגמנית.

היא אמנם מכניסה לי בקטנה, אבל ברור לה ולי מי הבוס.

הדוגמנית לעומתה, תמיד ששה למלא הוראות.

רוצה לאכול, אני שואלת והיא רצה להתיישב לייד ארגז האוכל שלה, מדלגת בדרך דילוגי אושר.

שבי במקום, אני אומרת לה והיא מדלגת דילוג נחשוני לאחור, לנקודה הדמיונית שבה היא אמורה לשבת.

כשאני פותחת את הארגז וממלאה את כוס המדידה באוכל הריגוש גובר עליה והיא גונבת 30 סנטימטר לכיוון כלי האוכל.

איפה את יושבת? אני שואלת אותה והיא נוחרת ומתפתלת חזרה לנקודה ההמתנה.

היא יושבת שם, כל שריריה דרוכים, בקושי נושמת, נועצת בי עינים כל כך חודרות שהיא בטח רואה לי לתוך הנשמה.

טובה, אני אומרת, ועוד לפני שגוועו הדי המילה היא כבר טובלת ראש בכלי האוכל , אוכלת במהירות כל כך גדולה שהיא מסיימת את רוב האוכל עוד לפני שהספקתי לתת לתולעת את המנה שלה.

יש הוראות שהיא פחות אוהבת למלא, כמו למשל בואי למקלחת.

אני חייבת לרחוץ אותה פעם בשבוע שבועיים בגלל שיש לה עור רגיש ומזעזע ובגלל שהיא סובלת סוג של אלרגיה של העור. טיפול ארוך בסטרואידים לא שיפר את מצבה, ומקלחת שמרחיקה מעורה העדין את הליכלוך היא הדבר היחיד שגורם לה להיות יותר לבנה מאדומה. ולסבול פחות מגירודים אינסופיים טורדניים.

היא מאד אוהבת לבקר אותי כשאני קמה בלילה לעשות פיפי. היא חושבת שזו הזדמנות נהדרת להתיישב ליידי, כי ממילא אני יושבת לי שם על האסלה, אז למה שלא אלטף אותה?  אני לא מתווכחת עם ההגיון הכלבי שלה ומלטפת אותה.

אבל כשהיא מבינה שאני עושה הכנות למקלחת השבועית שלה היא הרבה פחות נלהבת להכנס לחדר האמבטיה.

היא שוכבת על המיטה שלה ומביטה הצידה, אפילו לא עושה את עצמה לא שומעת , רק נועצת מבטי אומללות עתירי רגש לכיוון הקיר, אולי היא חושבת שמשם תבוא ההצלה. 

הקיר מצידו, לא עשה אפילו צעד כדי להציל אותה עד היום.

בכל אופן, זה המצב.

אני קוראת לה והיא מסתכלת על הקיר.

אני קוראת לה בקול תקיף והיא מסיטה מבט למזרון.

אני פוקדת עליה לבוא והיא מביטה ברצפה.

בשלב הזה אני בדרך כלל לוקחת רצועה, קושרת אותה ומובילה אותה אחר כבוד (גוררת, יהיה מדוייק יותר) למקלחת. או שאני מרימה אותה ונושאת אותה בלי גינונים מיותרים.

השבוע החלטתי לבדוק האם הקשר ביננו באמת הגיע למקום שבו היא מוכנה לעשות בשבילי אפילו דברים שהיא לא רוצה.

עשיתי את כל ההכנות בגלוי וכשהייתי מוכנה קראתי לה מתוך המקלחת.

היא לא באה.

קראתי שוב.

לא באה.

התקרבתי למיטה שלה וקראתי לה.

היא הסתכלה ימינה, שמאלה ולמטה.

קראתי שוב, אבל הפעם מתוך ידיעה פנימית שהיא לא יכולה להגיד לי לא, שהיא תבוא רק כי אני רוצה.

הכלבה קמה והלכה, לא בשמחה גדולה, אבל הלכה למקלחת, נכנסה והתיישבה חפוית ראש ליד האמבטיה, קיבלה עליה את הדין.

באותו הרגע ידעתי שאני מרכז עולמה, שאין דבר בעולם שחשוב לה יותר ממני, שהיא אוהבת אותי הכי בעולם.

אחר כך, כדי להעמיד אותי במקום ולפוצץ קצת את הבלון, כשתליתי כביסה בחוץ, עבר איזה כלי רכב בחוץ והיא רצה לנבוח עליו, ושום הוראות ושאגות ופקוודות לא עזרו, היא לא שמה עלי.