החזרה הקשה מהחופש לעבודה מחדדת לי עוד יותר את העובדה שנשבר לי לגמרי מהעבודה הפנינה.
בדיוק כמו במערכת יחסים, כל מה שקסם לי בהתחלה, מפריע לי עכשיו.
אני זוכרת שהייתי מוקסמת מהשקט והשלווה מהעובדה שהיא רק שלי. ההתחלה היתה קשה, ורק עכשיו כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה שזה השתפר הרבה פחות ממה שחשבתי שישתפר. ושזה היה קשה כמעט בלי נשוא ושסבלתי את זה כי הרוחח היה גדול, השגתי סוף סוף את הקביעות שרציתי.
להבדיל מהעבודה החדשה שאליה נכנסתי לפני קצת יותר משנה, פה אני לא מצליחה להרגיש בבית.
בעבודה החדשה, נכנסתי ומייד ידעתי מה לעשות, למי לפנות, איך להזיז דברים, העבודה זרמה בנינוחות קלילה כאילו הייתי שם תמיד. שום דבר לא מתקרב לתחושות פה, שאני לא מצליחה לקדם כלום, כל הזמן יש משהו מקולקל שלא עובד ואני מבזבזת אנרגיות מטורפות על נסיונות לתקן דברים שצריכים להיות תקינים או לפחות להתקן בשיחת טלפון או מייל אחד. בנוסף, לפה אני צריכה לנסוע נסיעות ארוכות ומייגעות שמאריכות כל יום עבודה בשעתיים.
אני קמה בשני הבקרים שבהם אני עובדת פה בתחושת יאוש גדולה. לא רוצה ללכת לבית ספר! אה סליחה, לעבודה.
הבעיה העיקרית היא שכדי לעזוב פה, אני צריכה למצוא מקום אליו אוכל לעבור בתוך הארגון ומי עומדת בדרכי אם לא הבכירה ששונאת אותי על זה שהצלחתי לקבל קביעות ולהתנחל לה בניגוד לרצונה?
לכן כשפניתי אליה היא אמרה שאין לה מקום כרגע ושהיא תהיה איתי בקשר כשיתפנה מקום בשבילי. בנתיים אני שומעת מחברה שלה כן נתנו העברה כמו זו שאני רוצה לאותו היקף משרה שבה אני מעונינת.
לא בא לי להמשיך לעבוד במקום שלא מתחשק לי לבוא אליו, לא בא לי שיהיה לי כזה מטרד בחיים.
אני אנסה לפנות שוב לבכירה למרות שאני משוכנעת שהתגובה שלה לא תהיה שונה.
איכס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
