על קצות האצבעות

מעצבנים אותי בעבודה היום.

מעצבנים אותי מלמעלה ומלמטה ומהצדדים.

למעשה כולם אמורים לספק לי שירותים מסוג זה או אחר על מנת שהעבודה שלי תזרום, אבל כולם, ממש כולם, מושכים בכתפיהם, מגלגלים את עיניהם ואומרים - אבל אין לי. אבל אני לא יכול. אין מה לעשות. לא אמרו לי בזמן. לא הסבירו לי מספיק טוב מה צריך. ככה זה, אין זה אין . ולא אני לא אצא מגדרי לעזור. תפני למישהו אחר. זו לא בעיה שלי.

ומהרגע שהגעתי לעבודה אני כותבת מיילים בשצף קצף, נובחת על אנשים בטלפון וכלום. פשוט כלום.

וואלה , אם לאף אחד לא אכפת אז למה לי אכפת?

החלטתי לנקוט בשיטת הלהעביר את תפוח האדמה הלוהט לידיים של מישהו אחר. ולכן כל מי שבא לבקש את עזרתי - מייד אני מפנה אותו למקום אחר ואומרת לו, תגיד שהגעת לפה כי לא מספקים שירותים למקום שבו היית אמור לקבל שירות.

או שזה יחזור אלי בבומרנג, או שמישהו יתעשת ויזיז את התחת.