על קצות האצבעות

קראתי איזה מחקר שאמר שכאבים של הנפש מושפעים מכדורים נגד כאבים, ממש ככה, לקחת אקמול לכאב לב ושברונו.

ניסיתי וזה לא עוזר.

אני רוצה לשכך קצת את הצריבה הנוראית הפנימית הזו שלא מרפה ושורפת לי בעיניים כשאני רק מאפשרת.

רציתי לנסוע היום, כדי לשנות אוירה ולהוציא את עצמי מהבית. אז רציתי.

למישהו שם למעלה יש תוכניות אחרות לגמרי שכוללות השארות בבית, כנראה.

במרחק עשר דקות נסיעה מד הטמפרטורה התחיל לטפס, עוד לא נגע בקו האדום, אבל החלטתי לחפש מקום לעצור בו ולשקול אם שווה להמשיך לנסוע, אבל בטרם הספקתי למצוא מקום בטוח לעצור, כבה המנוע וסרב להתעורר שוב. כמובן שבעליה. אז נתתי למכונית להמשיך קדימה וחניתי על השוליים.

יצאתי מהאוטו והשתופפתי מתחת לשיח, מתקשרת לגרר ולמישהו שיבוא לקחת אותי מהחום המטורף הזה.

אני רוצה לשכך קצת את הכאבים של הנפש, אבל חייבת לחכות שהאוטו יגיע למקום מבטחים ולדאוג לסידור כדי שאוכל להגיע מחר לעבודה. השעות עוברות לאט לאט. ההמתנה מייסרת. למה את מחכה?

בסוף קיבלתי טלפון מחברת הגרירה שהאוטו חונה בבטחה לייד המוסך שאליו שיגרתי אותו.

אני יכולה לנוח.

אומרים שערק עוזר לכאבי בטן. אני יודעת שהוא עוזר לכאבי לב. כששותים אותו.

אחרי הכוס הראשונה המדוללת במעט מים והרבה קרח הנשימה הופכת קלה יותר.

במחצית הכוס השניה, הדמעות עדיין אורבות , אבל כבר לא כל כך אכפת לי.

יוגה אומרת לי, אני לא יכולה לראות אותך ככה.

ואני אומרת לה, בגלל זה אני לא אוהבת שרואים אותי כשאני ככה. זה בסדר, תני לי להתפרק, מחר ארכיב אותי מחדש, אל תפחדי.

היא אומרת, אני לא מפחדת, רק עצוב לי לראות אותך ככה.

כן, אני אומרת, גם לי עצוב.