בימי הפיגועים של האינתיפדה השניה, בתחילת שנות האלפיים, מצאתי את עצמי יושבת כמו כולם מול הטלויזיה שעות ארוכות. לא מסוגלת להתנתק מהדיווחים השוטפים שתארו שוב ושוב כמה נורא, שצילמו בצורה מפורשת פחות או יותר את הזוועות האיומות של פיצוץ מטען חבלה במקום סגור. אוטובוסים שרופים, אנשים מכוסי דם והמומים, צרחות, בכי.
את מה שהחסירו הצילומים והתמונות, קיבלנו דרך עדויות מפורטות מידי של עדי ראיה המומים.
הייתי יושבת מול הטלויזיה שעות ארוכות, לא מצליחה להתנתק.
שומעת שוב ושוב את אותם דיווחים, את אותם צילומים בסרט מעגלי, מרגישה תחושת הקלה מוזרה בכל פעם שהיה פריט מידע חדש, או צילום חדש. כאילו שאם אראה ואבין מה קרה שם אוכל לשלוט בהתרחשות או לשנות אותה.
כמובן שלא יכולתי לשלוט או לשנות את ההתרחשות והצפיה המתמשכת שעות ארוכות, ימים רצופים גבתה ממני מחיר הולך וגדל.
ידעתי את זה, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה. ואם יגידו משהו חשוב? ואם משהו ישתנה? ואם יגידו שם של מישהו שאני מכירה חס וחלילה?
ואז הגיע הפיגוע במלון פארק בנתניה. בלילה הסדר של שנת 2002. כבר בליל הסדר עצמו היו התלחשויות מסביב לשולחן שקרה משהו נורא, שהיה פיגוע מזעזע. אבל בשקט, כדי לא להפריע לחג ולחוגגים.
בימים ההם טרום עידן הסמרטפונים, אפילו לא לכולם היה טלפון סלולארי ורשתות המידע היו בחיתוליהן. הדרך לקבל מידע כזה היתה דרך הטלויזיה. ואכן, כשהגעתי בסופו של דבר הביתה, הדלקתי טלויזיה וראיתי את הצילומים של אולם המלון, שמעתי את הפרשנויות והתגובות הרשמיות של נציגי ממשלה, משטרה ושירותי הבטחון.
פתאום, בבת אחת,לא יכולתי יותר. הרגשתי שזה פשוט הגיע לנקודת רוויה ואני לא יכולה לסבול את זה רגע אחד נוסף.
פתאום הבנתי שעצם הצפיה לא תשנה כלום, לא תשפר ולא תועיל לשום דבר.
שאם חלילה יש שם אנשים שאני מכירה, בשורות האיוב יגיעו אלי ובסך הכל ארויח עוד כמה שעות של שקט לפני שתנחת המכה.
שבלי להיות מודעת לפרטי הפרטים של הזוועות שקרו, אולי אצליח לישון קצת יותר טוב בלילה.
תהליך הגמילה היה קצר וכואב.
הרשיתי לעצמי להבין מה קרה בשעה הראשונה לשידורים, ולאחר מכן - מכבים טלויזיה או מעבירים לערוץ שלא משדר את החדשות. מותר להתעדכן במועדי מהדורות החדשות הרשמיות וגם אז, התעדכנות קצרה בלבד וניתוק.
כאבי הגמילה חלפו במהירות וגיליתי שאני לא מפסידה כלום, שאני יודעת הכל גם ככה ושאני סובלת פחות מכל מה שכרוך בחשיפה המוגזמת לחדשות קשות.
היום ההתנתקות קשה יותר כיוון שאתרי החדשות שולחים התראות אין סופיות על כל שטות: ראש הממשלה אמר! הוקפצו 2000 חיילים! החיפושים מתרחבים! הכנסו וצפו באולפן החי כעת!
קשה אבל אפשרית.
אני פשוט מתעלמת מההתראות והיה וזה יהיה מוגזם לי, אסיר את האפליקציה בלי להסס.
כי גם עכשיו, אין שום דבר שאני יכולה לעשות על מנת לקדם את השבתם של הנערים החטופים. והחשיפה לחדשות, למצוקת המשפחות לנאומים כבדי הראש ורבי הפאתוס של ראש שממשלה ושאר מריעין בישין לא עוזרים להם ולא עוזרים לי.
אני מכבה את הרדיו , מעבירה ערוץ בטלויזיה ולא בודקת התרעות בנייד.
אם יהיה שינוי במצב, אני בטוחה שאדע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
