כיוון שאני גרה באיזור מרוחק ממטווחי הירי, או כמו שרשויות הבטחון המקומיות טוענות- הדרך אלינו עוברת מעל איזורים נרחבים של הרשות והם לא ירצו להסתכן ולפגוע באחים שלהם- כיוון שכך, אני חיה באיזור נטול מלחמה.
כלומר, אם אני לא מדליקה טלויזיה ורדיו ומתעלמת מהאתראות בסלולרי ומהסטטוסים בפייסבוק, אני יכולה לשכוח לחלוטין שאני חיה במדינה במלחמה.
ובאופן אוילי לחלוטין אני מרגישה אשמה.
כאילו שאם היו יורים טלים גם עלינו הייתי תורמת משהו למאמץ המלחמתי...
גם בלבנון 2 אף אחד לא מצא לנכון לירות לכיוון שלי.
כן, נפל פה זילזאל אחד. אבל זו היה כנראה טעות בכיוון וגם הוא נפל לייד ריכוז של פליטים מבועתים מאיזורים מפחידים הרבה יותר ולא ליד המקומיים השאננים. אף אחד לא נפגע והנזק שנגם היה מינימלי, אך מרשים.
איזור הנפילה הפך לאיזור תיירות מקומי למשך שבועות. כולם באו לראות איזה בור נוצר ואיך נשרפה חומת הסברס מהנפילה.
היום, במקום לבשל ועשות קניות נסעתי 45 דקות לפה ועוד 35 דקות לשם לעשות סידורים הכרחיים שלא יכלו לחכות. הגעתי בנסיעתי עד לגבול איזור שבו שומעים אזעקות מידי פעם.
כל שאר המקומות היו שלווים ופסטורלים כאילו לא היו דברים מעולם ואין מלחמה במרחק שעה נסיעה. ישבתי בבית קפה שתיתי גרניטה אגוזים ואכלתי עוגת שחיתות.
(לא את כולה ולא לבד, יש גבול אפילו לשחיתות)
הזמנתי קרובי משפחה שחיים באיזורים סוערים יותר לבוא לנוח פה אצלי, וגם את הגמל.
בנתיים אף אחד לא ממש ממהר לצאת מביתו ולבוא אלי.
כך שלא נותר לי אלא להמשיך בשגרת חיי ולעשות את מה שאני עושה תמיד.
היום אני הוזמנתי למסעדה.
אני אלך לשם מצויידת ברגשות אשמה, אבל מאחר ואני מכירה את המסעדה והאוכל המופלא שלה, לא תהיה לי ברירה אלא ליהנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
