על קצות האצבעות

כמו כל שנה לפני היומולדת אני מתחילה לחשוב על ארוחת הערב המסורתית של יום ההולדת.

השנה התלבטתי אם בכלל לקיים אותה.

נכון שזו מסורת, ונכון שזה כייף גדול, אבל המלחמה והתחושות הקשות שהיא מביאה איתה, והגמל שהיה חולה מאד בשבוע שעבר בלי לתת לי לגשת, רק לדאוג מרחוק, ויש את העניין עם תלם שתמיד היה לו חלק גדול מאד בארגון, בביצוע ובהנאה הגדולה של ארוחת יום ההולדת, והשנה, או יותר נכון, מהשנה, הוא יעדר, ובין אם אני רוצה או לא, הוא יחסר. הוא כבר חסר.

לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו. כבר הקשחתי את ליבי מספיק פעמים, ומספיק פעמים שיננתי לי שאני לא צריכה אף אחד. שאני יכולה לבד. הכל. הכל אני יכולה לבד. אז הנה עוד פעם אחת. 
כבר כמה חודשים שאני נושמת עמוק ואומרת לעצמי שזה בסדר, ממילא אני לא צריכה חברים כאלה. שלא חשבתי שהוא כזה, אבל טוב שזה התגלה עכשיו ולא כשהזדקקתי לעזרתו.

המחשבה על ארוחת יום ההולדת הכריחה אותי להתמודד שוב עם העובדה שהוא יצא מחיי והעציבה אותי מאד.

זה והמלחמה והגמל החולה.

אמרתי ליוגה שנראה לי שהשנה אני מוותרת על הארוחה. אני עצובה מידי ועייפה מידי ואין לי כוח להתחיל לארגן את הכל. אמרתי לכוח הצלה שזה לא יקרה השנה. לגמל לא אמרתי כלום ולא התייעצתי, הוא היה חולה ולא נגיש.
ואז התקשרתי למהנדס להגיד לו שלא תהיה ארוחה השנה.

-אני צריכה להתייעץ איתך. או להיוועץ, אני לא בטוחה.

-קדימה, תתיעצי. או תיוועצי.

-איזה מהם?

-להתייעץ?

-או להיוועץ. איך נבדיל?

-לא יודע, צריך לחשוב על זה. בואי נטכס עצה.

בשלב הזה כל כך צחקתי שהבנתי מה התשובה.  ממש לא תזיק לי התכנסות שכזו עם אנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי. אפילו שיש מלחמה, אפילו שתלם ירד ממצבת החברים, וגם הגמל יחלים. 

אתמול הגמל שלח הודעה שיש אוטו חדש ואם הוא יכול לבוא לארוחת בוקר בבית הקפה הקרוב.

והוא בא בבוקר, נסענו לבית הקפה הקרוב באוטו החדש, היפה, המציאה המעולה באמת של הגמל. ישבנו ואכלו ודיברנו. 
הוא היה רזה מהרגיל, אבל היה לו בעיניים את החיוניות שלא שמעתי בקולו בימים הארוכים של המחלה. כשיצאנו מבית הקפה הוא הושיט לי את המפתחות - קחי תנהגי את.
לקחתי, נהגתי, דרכתי על דוושת הגז ונתתי לאוטו להאיץ עד שנצמדנו אחורה למושב. בזוית העין ראיתי שהוא מביט בי, וכשחייכתי מהנאה, הוא חייך גם.

בצהריים קיבלתי הודעת טלפון מהבש"ח. הוא הזמין אותי לקפה. זה שעשע אותי ממש, למרות שלא יכולתי להענות להצעה. דוקא הייתי שמחה להפגש איתו לשיחה וקפה, הוא איש מעניין וכייפי. הייתי שמחה לראות אותו ולהתעדכן. זה כבר לא יכול להיות מעבר לכך וטוב שכך. טוב, אולי בפעם אחרת.

(הבש"ח למי שלא נמצא פה מימי תחילת הבלוג הוא בחור לשעת חירום שהיה לי קשר מאד נעים ונטול מעורבות רגשית, כל מי שרוצה לשמור על תדמיתי נקיה וזכה, מוזמן לפסוח על הקישורים המצורפים, אלה היו ימים פרועים יותר... ובכל זאת את הפוסטים הפרועים ממש הורדתי לטיוטא)

אחר הצהריים באה אלי יוגה וביחד תיכננו את תפריט הארוחה. ביררנו מה כל אחד יביא ומה כל אחד יכין.

צריך להתחשב בכוח הצלה שהיא טבעונית וביוגה שיש לה משטר אכילה מוזר ולא לגמרי ברור. וכמובן בכל האחרים שאוכלים אוכל רגיל.

אחרי דין ודברים התפנינו לדברים חשובים, שיחות ותובנות על אנשים ועל החיים והכי חשוב תכנון יום החופש שהחלטנו לקחת יחד.

לא ידענו מה נעשה באותו היום, חוץ מזה שנאכל ארוחת בוקר מפנקת באיזה בית קפה. מעבר לזה היה ריק ותהום פעורה. אני רציתי מאד לעשות קעקוע חדש, אבל המקעקעת שאליה רציתי להגיע בדיוק נוסעת לחו'ל ולא בא לי אף אחד אחר. אני רוצה את היד שלה והיחוד של הקו שלה.  ומאחר וזה ירד מהפרק הודעתי ליוגה שאין מצב שזה יהפוך ליום סידורים, קניות נחוצות והסתובבות תכליתית ויעילה. לא כל כך ידענו מה לעשות. רעיונות עלו וירדו מהפרק באותה מהירות. החלטנו לעזוב את זה ולדבר על כל מיני דברים אחרים.

כששוחחנו על כל מיני דברים אחרים שאלתי את יוגה אם באופן עקרוני היא מרגישה בשלה לאמץ גורת חתולים מתוקה במיוחד. ליוגה יש שלושה חתולים מבוגרים וכלבה אחת קשישה, וחשבתי שקצת דם צעיר בבית ישמח אותה. יוגה אמרה שכן. סיפרתי לה על צוקית של אליפל והיא אמרה שהיא ממש רוצה גור חתולים חדש ושהיא ראתה שני גורים אפורים כחולים מהממים באיזו עמותת חתולים ושאולי היא תיקח אותם? מה אני אומרת? 

אמרתי לה שמצאנו את המתנה שלה ליום ההולדת וגם בדיוק מה אנחנו הולכות לעשות ביום חופש שיש לנו.
אז אם צוקית תצטרך בית, אמשיך לחפש, אליפל. 

יוגה הלכה לדרכה שמחה. וטוב שכך, כי היום זה יום ההולדת שלה.

וגם אני מתחילה לראות את האור.

יש תפריט למרות שאין תלם.

האוכל יהיה מצויין. וגם החברה.

הגמל בריא ויש לו אוטו חדש.

והמלחמה... או שתגמר או שלא. אבל לערב אחד היא תונח בצד.