על קצות האצבעות

זה לא מצליח במציאות, לא גפן ולא תאנה.

אבל משאלת לב כנראה צופפה את שתיהן במקרר שלי.

בצהרי שבת אחת מיואשת החלטתי להכין ריבה. 

יש משהו בתהליך ההכנה שמרגיע ומשמח, יצירה מיידית של משהו מתוק.

גילוי נאות, אני לא אוהבת ריבות באופן בסיסי, אבל אני מאד אוהבת להכין, וכשאני מרגישה חסרת אונים או חסרת שקט ואני צריכה לעשות משהו, אני בדרך כלל מבשלת משהו. התקופה האחרונה מזמנת הרבה תחושות חוסר אונים וחוסר שקט, ובשבתות יש יותר זמן פנוי, לכן באותה שבת פתחתי את המקרר, ראיתי מה יש והלכתי על זה:

זה מתחיל מלחתוך את הפירות לגודל סביר, פחות או יותר אחיד ולשקול אותם בדרך לסיר.

אחר כך להוסיף כמות של סוכר במשקל דומה למשקל הפירות, לשפוך לסיר ולהדליק אש גבוהה.

וזה החלק שאני הכי אוהבת, לערבב את הפירות והסוכר על אש גדולה ולראות איך הסוכר נמס והפירות מגירים נוזלים והכל הופך לנוזלי וסמיך ומקסים. זורקים פנימה חצי לימון שידע ימים יפים יותר שיתן מאמץ קבוצתי אחרון.

ואז נותנים להכל להתבשל על אש לא גבוהה, ברתיחה עדינה ומתמשכת, לבחוש מידי פעם, כדי ששום דבר לא ישרף. ובסוף, ברגע הקסם שבו הריבה מקבלת את המרקם הנכון, מורידים מהאש ומוזגים לתוך צנצנות מעוקרות. סוגרים אותם מייד ומעמידים על הראש. עד שיתקררו. אחר כך זה יכול להשמר זמן ארוך מאד במקרר ואולי גם מחוצה לו, לא ניסיתי.

יצאה ריבה מהיפות שיש, ואלה שטעמו אמרו שגם טעימה מאד, רק כשרציתי לתת את הצנצנת הראשונה ורציתי להסביר איזו ריבה זו הבנתי שיצאה לי ריבת תחת גפנו ותחת תאנתו.

אם אין שלום, לפחות יש ריבה.

נ.ב. אתמול קיבלתי מכוח הצלה מנגואים ירוקים ודגדג לי להכין צ'אטני. לא שאכלתי כזה אי פעם או ראיתי או טעמתי או משהו. פשוט התחשק לי להכין. אז הכנתי, על פי מתכון שמצאתי שכלל חומץ בכמות לא קטנה. הריח של הבישול בחומץ הרג אותי לגמרי, אפילו לא טעמתי את התוצרת הסופית. אז יש לי במקרר חמש צנצנות של צ'אטני מנגו, אם יש קונים....