על קצות האצבעות

כבר באמצע שבוע שעבר, התחוור לי שלא אוכל להפגש עם *גמל בביתי עקב הנסיבות השונות שמשתנות ללא הרף.

מכיוון שבפעמים האחרונות שהנסיבות היו דומות ולא התאפשרה פגישה רגילה, גמל הציע לבוא לארוחת בוקר או קפה קצר, הנחתי שזה מה שיציע גם הפעם. אבל הפעם ממש לא התאים לי מפגש כזה.
כלומר, זה נחמד וזה, להפגש ולשוחח ולשתות קפה או לאכול ארוחת בוקר. אבל עם כל הכבוד, את זה אני יכולה וגם עושה עם חברות.
מה שאני רוצה ממנו זה בדיוק הדברים שאותם אני לא עושה עם חברות (הרופה היתה אומרת - וחבל שכך).
בעיקר עכשיו בתקופה הלא פשוטה בכלל הזאת שעברה, וששאריותיה עוד עוברות על כולם פה, הניחומים צריכים להיות אחרים לגמרי. ויש סוג מגע שאפשר למצוא אותו רק בין שני אנשים בוגרים. בהסכמה וכאלה.
אני מאמינה גדולה במילוי צרכים של הגוף ומגע הוא חלק עצום ממנו. רק שלהבדיל מקפה או ארוחת בוקר, אי אפשר לעשות אותו עם כל אחד. וכאן נכנס גמל לתמונה.

ולכן, בדרכי המתגוננת מראש, עוד לפני שדיברתי איתו כבר כעסתי על מה שיציע לי והחלטתי שאם זה מה שיציע לי, אגיד לו שזה לא מתאים ותודה רבה.
מאחר ואני נוטה לא רק לרתום את העגלה לפני הסוסים, אלא גם לצחצח ולהבריק את גלגליה וחישוריה, גם החלטתי שהגיע הזמן שאמצא מישהו יותר אמין ממנו ושנמאס לי ממנו לגמרי. כעסתי והתמרמרתי, החלטתי החלטות וחרצתי גורלות. 

או במילים של גמל - את רבה עם עצמך.

ביום שישי בצהריים גמל סימס לי שקנה צלעות טלה ושישמח להפגש בערב לצלעות על האש.
סימסתי לו בחזרה שאי אפשר אצלי הערב שלוש נקודות. (אצלי בראש כבר לקחתי אויר והתכוונתי ללחימה ממושכת, עם ביצורים, תעלות מים ותנינים באורך חמישה מטרים).
אז תביאי את המנגל ובואי אלי, גמל ענה, בעליל לא מודע למלחמה שכבר התחלתי.

לא היתה לי ברירה, קיפלתי בחשאי את ניסי המלחמה, ארזתי את גדודי הפרשים ואת התותחים וסיכמתי איתו שנפגש בשבת אחר הצהריים. אצלו.
וכך בשבת בצהריים, לא ארזתי כלום, ופשוט באתי אליו לארבע שעות קצרות ודחוסות, מלאות בכל מה שהייתי צריכה: קצת גראס, מגע, סקס, מקלחת אוכל וקפה.
אחר כך הוא דאג לי כל הדרך הביתה, שמא אני עייפה או מעושנת מכדי לנהוג. הסברתי לו שיש לי אפשרות לשתף אותו בנסיעה שלי דרך וייז וכך הוא יוכל לראות את ההתקדמות שלי.
למרות שהוא עקב אחרי , אני משוכנעת, עם העיינים על צג הסלולארי, שלחתי לו בהגיעי הביתה הודעת ווטסאפ - תודה על עונג שבת אמיתי.

חוץ מזה, למי שזוכר את הצ'אטני שהכנתי. מכיוון שממש לא הייתי בטוחה בצדקת הדרך, לקחתי צנצנת אחת כשהלכתי לקניות ביום שישי. כי ברחבת הסופר עומדת בכל יום שישי הודית אחת אמיתית ומוכרת אוכל הודי. נתתי לה את הצנצנת וביקשתי ממנה שתטעם בזמנה החופשי. היא פתחה את הצנצנת וטעמה. עצמה את העיניים ונאנחה. זה כל כך טעים היא אמרה. אולי אפשר היה להוסיף עוד קצת צ'ילי חריף, אבל זה פשוט פינוק אמיתי.
ברור שהצנצנת נשארה אצלה. ואני הלכתי מאושרת לדרכי.

*לשם שינוי אני קוראת לו גמל ולא מתייחסת אליו כאל הגמל, באשמת/בזכות אליפל שהתעקש לקרוא לו ככה בעקביות.