את כוח הצלה אני אוהבת כבר הרבה שנים.
היא אחד האנשים הכי מכילים, רכים, תמים ונקיים שאני מכירה.
אני מוכנה להשבע שעוברים ימים שלמים מבלי שתחלוף בראשה מחשבה רעה אחת.
היא מאמינה באמת ובתמים בטוב לב האדם.
יש לה איזה באג שמונע ממנה במרבית המקרים לראות ולזהות ערמומיות, תככנות ורוע.
ביום ראשון היא טסה עם בן זוגה לחופשה של שבוע באיטליה.
כרגיל התייעצה איתי לגבי דברים שונים שכרוכים בנסיעה, לא שאני כזו טיילת גדולה, אבל אני מסודרת בהרבה ממנה.
שמחתי לשלח אותה לדרכה כי הגיע הזמן שתנוח קצת.
בשנה האחרונה היא תומכת באחיה, יחד עם ההורים המזדקנים והאח הצעיר הם מטפלים בו.
האח שלה חלה בסרטן קשה ונדיר, עבר טיפולים לא פשוטים ובעיקר סבל מדכאון קשה ביותר מלווה בחרדות איומות.
אשתו של האח, לא הפתיעה אף אחד בחוסר המסוגלות שלה ופחות או יותר יצאה מהתמונה בכל הכרוך בתמיכה וטיפול בו.
האח של כוח הצלה היה סופרמן. גבר גדול ויפה, חזק ומצליח. עורך דין, ספורטאי, מטפל בכל ופורש כנפיים מגוננות מעל אשתו וילדיו. יוצא בבוקר לעבודה אחרי שהעיר, הלביש והאכיל את הילדים, שלח אותם למסגרות החינוכיות וסידר את הבית.
בערב היה חוזר לקלח ולהשכיב לישון, אחרי יום עבודה. אשתו לא עבדה, תמיד נחשבה בעיניה ובעיניו כחלשה ומבלובלת וזקוקה לעזרה בהכל. הוא היה מרוצה מהחיים וגם היא.
ואז הוא חטף כאב גב. כל כך נורא שהשבית אותו מעבודה לחודשים ארוכים. ושום טיפול לא עזר ולא הקל. עם כאב הגב פרץ גם דכאון קשה ביותר והאיש הכל יכול הפך לשבר כלי חסר אונים ותלותי. בבת אחת עבר מקצה הסקאלה, מלהיות כל יכול, לאיש שלא היה יכול כלום. ללא שום כוחות נפשיים וללא שום יכולת להתמודד. מאדם עצמאי שטיפל בכל העולם, הפך לאדם שתלוי בזולתו שיכינו לו אוכל, שיגידו לו לקחת כדורים, מתי להתקלח, מה ללבוש. לא פיזית, נפשית.
בסופו של דבר טופל הדכאון שהיה עמיד לטיפול תרופתי, במכות חשמל והאיש התאושש פלאים.
התחיל לעבוד שוב ולשקם את המשרד. ואז הכה הגילוי של הסרטן.
מכה איומה, כי הסתבר שבצילומים שנערכו כשלוש שנים קודם כבר ראו את הגידול שהיה אחראי גם לכאבי הגב וכנראה גם לחלק מהדכאון, אבל אף אחד לא זיהה אותו והטיפול התחיל באיחור איום. הסיכויים לריפוי עמדו על קצת פחות מעשרים אחוז והתקדמות המחלה - מהירה מאד.
הוא שקע שוב בחרדות ובדכאון שהלכו וגברו עם התקדמות הטיפולים הכמותרפיים.
בשלב זה הוא לא היה יכול לגור בבית עם שלושה ילדים קטנים על כל מחלותיהם וההורים שלו הביאו אותו חזרה הביתה. בנו לו סדר יום של קצת עבודה וקצת מנוחה, השתדלו למלא לו את היום שלא ישאר לבד, שלא יפחד כל כך.
כוח הצלה היתה אחראית על הפעילות הגופנית בערב, ביקרה איתו אצל מומחים לסרטן ולדכאון והיתה זמינה לו בטלפון מסביב לשעון.
התמיכה עבדה בצורה טובה. בבדיקות האחרונות היו תוצאות חיוביות, להפתעת הרופאים הגידולים קטנו והתקווה חזרה, אם לא לאח, אז לפחות למשפחה המורחבת.
בזמן האחרון כוח הצלה היתה מותשת. הוא היה כל כך חסר אונים ותובעני שמידי שבוע היתה באה לספר לי קצת על השבוע שעבר, פורקת קצת מהעומס שישב לה על הכתפיים, שואלת ,מתייעצת, משתפת וחולקת.
ניסיתי ללמד אותה להציב לו גבולות, על מנת שתוכל להמשיך ולתת לו ועל מנת שלא תגיע לאפיסת כוחות.
לכן שמחתי כל כך כשסיפרה לי שהיא טסה לאיטליה לשבוע. אין מישהו שמגיעה לו מנוחה כמו לה.
היום התקשרה אלי המורה פרח, חברה משותפת, באמצע השבת של יום כיפור. כבר כשעניתי לטלפון ידעתי שקרה משהו רע. הקול של המורה פרח היה הקול הזה שלמדתי כבר להכיר, קול מאד מסויים שעומד לספר על אסון.
האח של כוח הצלה נפטר היום, היא אמרה.
מה פתאום נפטר??
את יודעת שהיה חולה...
אני יודעת שהשתפר...
אחר כך שוחחתי עם כוח הצלה, שנשמעה חזקה או מנותקת לחלוטין כשסיפרה לי שהתאבד.
זה לא היה לחלוטין לא צפוי, אבל זה לא פחות כואב. התאבדות היא מוות מכאיב במיוחד לאלה שאוהבים.
אני מקווה בכל ליבי שכוח הצלה לא זוכרת את מה שסיפרה לי, שהוא התחנן לפניה שלא תיסע ולא תשאיר אותו לבד. ושאם היא זוכרת, אני מתפללת שלא תאשים את עצמה.
לא מגיע לאנשים טובים כמוה להרגיש אשמה.
או צער או כאב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
