על קצות האצבעות

עד שכבר לקחתי יום חופש, רציתי לבלות אותו בסגנון עדות היום-כייף שהיה נהוג במחוזותינו בעבר.

מאז שהכרתי את יוגה והתחברנו, היינו נוהגות, אחת לכמה זמן, לעזוב הכל, לעלות על אוטו ולנסוע לנו ליום כייף, רק אני והיא.

יום שלם של בילוי משותף. בדרך כלל היינו נוסעות לתל אביב ומשוטטות לנו ברחובות, בחנויות, בשווקים. קצת קונות, קצת יושבות במסעדות ובתי קפה ובעיקר מדברות ומדברות ומדברות כל היום.

תמיד היו אלה ימים של התרוממות רוח וכייף גדול משותף. 

בשנים האחרונות שתינו עובדות הרבה יותר ויותר קשה לנו (בעיקר לי) לוותר על יום עבודה בשביל "סתם" יום חופש. 

בפעם הקודמת שנסענו, זו לא היתה נסיעה מוצלחת. אני רציתי לבקר את גיסתי לשעבר והיא ביקשה להצטרף על מנת לפגוש חבר מהעבר שלה שאיבד בן בצוק איתן. התוכניות שלה שהיו אמורפיות למדי, קיבלו צורה רק במהלך הנסיעה והיום נגמר בזה שהיא נפגשה עם החבר מהעבר ואני עם גיסתי לשעבר ונפגשנו שוב רק בסוף היום על מנת לנסוע הביתה יחד.

ובפעם שלפניה יום הכייף שלנו הפך ליום סידורים וטריטורים שלאחריו הוחלט שימי כייף לא יכולים להיות ימי סידורים.

הפעם, החלטנו, אנחנו נוסעות בשביל לבלות כמו פעם. לא נפגשות עם אף אחד ולא תולות את תוכניותינו באנשים אחרים.  לא עושות סידורים , רק מבלות יחד.
יוגה רצתה ללכת לחנות מסויימת בתל אביב על מנת לקנות בה נעליים "טבעוניות" שכח הצלה המליצה עליהן בחום. אני לא התנגדתי לרעיון, במיוחד משום שכוח הצלה הבטחה לי שיש להם גם נעליים במידה שלי. ואני, איפה שיש נעליים במידה שלי, אני הולכת. מה גם שמדובר בנעליים נוחות וצבעוניות ושונות מהשטנץ שיש בכל החנויות ושלא עולה לי על הרגל ממילא.

יצאנו בבוקר השכם, עצרנו לארוחת בוקר בבית קפה שאני מכירה ומחבבת. ארוחת הבוקר היתה טובה למדי. אמרתי ליוגה שלדעתי מפה אפשר רק לרדת. כמה עצוב שאני תמיד צודקת.

הגענו לעיר הגדולה, חיפשנו חניה. חיפשנו חניה, חיפשנו חניה, חיפשנו חניה, חיפשנו חניה. כמעט התייאשנו עד שמצאנו חניה בחניון ציבורי יקר. נו טוב, יותר טוב למצוא חניה יקרה מאשר לא למצוא כלל. חנינו והלכנו לחפש את החנות. אחרי שסרקנו שתי וערב שלושה רחובות, הבנו שאנחנו לא בכיוון הנכון ופשוט שאלנו מישהו. שלוש דקות אחרי זה היינו בחנות...

אכן נראה שחנות מלאה נעליים יפות וצבעוניות וחמודות. שמחתי שמחה מאופקת, כיוון שאני למודת סבל ותסכול בכל הנוגע למציאת נעליים. ושאלתי את המוכר בזהירות:

- היי, עד איזה מידה הנעליים שלך? 

-תגידי איזה מידה את מחפשת.

-42

-אין בעיה, יש לי  גם מידה 43 ומידה 44 . אבל לא בדגמים האלה והאלה והאלה. (מחוות יד שכוללת מדפים שלמים)

- אז תן לי בבקשה למדוד את הדגם הזה ב42...

-אה, גם זה אין 42, אבל יש לי משהו אחר. רוצה לנסות? זה דגם יפה ונוח.

-אוקיי.... והמחיר במבצע הוא מאה חמישים כמו שכתוב, נכון?

-לא, המחיר במבצע הוא תקף רק למידות עד 41. ממידה 42 ומעלה זה עוד מאה שקלים.

-מה????? למה?

-כי זה יקר לנו הסוליות, את מבינה.

-לא אני לא מבינה. אני יכולה להבין שוני במחיר, נגיד. אבל ממש לא מבינה את הפער של 75 אחוז יותר במידה אחת יותר גדולה.

-ככה זה, מה אני יכול לעשות? אז את רוצה למדוד?

-לא. 

לא שמאתיים חמישים שקלים נחשבים למחיר גבוה מידי לנעליים. רק שנראה לי מאד לא הוגן למכור נעליים במידה אחת יותר גדולה בקפיצת מחיר כל כך גדולה. ועם כל כמה שרציתי נעליים חדשות, אני לא מוכנה לקנות בכל מחיר. וגם נעלבתי. אני מודה. 

יוגה מדדה וקנתה שני זוגות נעליים. באמת יפים. 

אחר כך החלטנו ללכת לעזריאלי, בעיקר בגלל שיוגה אמרה שלא ביקרה שם מעולם.

הגענו חיפשנו חניה חיפשנו חניה, חיפשנו חניה, חיפשנו חניה, חיפשנו חניה. כמעט התייאשנו עד שמצאנו חניה במפלס מינוס משהו מתחת לפני הקרקע. כל כך נמוך ועמוק שהיה נראה לי שעוד מפלס אחד כלפי מטה ונגיע לליבת כדור הארץ.

ואז נכנסנו לקניון ואני הצטערתי על הרגע.

אני לא אוהבת את הצפיפות וההמון, הרעש והריחות. את מרבית החנויות אפשר למצוא גם במקומות צפופים פחות וממילא לא התחשק לנו להכנס אליהן. 

עברנו ליד שני דוכנים שמכרו סופגניות וריח הטיגון כמעט קטל אותי במקום. אני לא יכולה לשאת אותו. ואני די לבד אם לשפוט לפי כמות האנשים שצבאו על הדוכן ואכלו סופגניות לרוב.

במקום זה הלכנו לשתות קפה בבית קפה מרשת שאנחנו מכירות ואוהבות. סוג של נחמה במשהו מוכר שטיבו ואיכותו ידועות לנו. ככה חשבנו. אז חשבנו...

גם בית הקפה היה צפוף, רועש, מחניק, הומה בהמיה זימזומית תת קולית. אפילו לדבר לא הצלחנו.

הקפה הגיע בכוס גדולה מידי והעוגה שאכלנו ואהבנו בעבר בבית קפה אחר של הרשת היתה פשוט לא טעימה.

בחצי הכוס ביקשנו חשבון ונמלטנו.

כשהגענו הביתה אמרתי ליוגה שאם אני רוצה להגדיר משהו כיום כייף, אני לא יכולה לכלול בו נסיון לקניית נעליים. זה כל כך מתסכל ומדכא אותי שאין בזה שום הנאה.

לא אמרתי לה שאני מרגישה שבזבזתי יום חופש יקר על נסיעה שהיתה לי מיותרת לחלוטין. אבל ככה הרגשתי.