בעיני הגמל אני לא יודעת לבשל. חוץ מהעוף בגריל ותפוחי האדמה בתנור (ופטה כבד, ריזוטו, אורז עם ירקות וסלטים שונים), הוא ממש לא מחזיק ממני בשלנית.
הכל בגלל שהמרק הכתום שהכנתי פעם, לפני כמה שנים.
הזמנתי אותו ואת תלם לארוחת ערב והכנתי אוכל.
אני לא זוכרת מה עוד הכנתי, אבל את המרק הכתום אני זוכרת.
הוא היה מנומס, טעם קצת ועבר הלאה. לא אמר מילה. רק בדיעבד, חודשים או שנים אחר כך הוא התחיל להזכיר את המרק בתור הדבר הנורא ההוא שהכנתי. המרק הכתום הוא אומר בהדגשה שמבטאת את כל הרע שבעולם האוכל. המרק הכתום הוא נקודת התייחסות לכל מאכל אחר בעולם. סוג של נקודת אפס.
מאז יצא לו לאכול אצלי ארוחות יומולדת לרוב שבהן אני מכינה מגוון גדול יותר של מאכלים.
הוא לעולם לא אומר מילה רעה, תמיד אומר שהיה נהדר, אבל עדיין אני לא בשלנית בעיניו.
לפני שבועיים הכנתי ליוגה שתי מנות בשריות. היא צמחונית וכל ההתעסקות עם בשר גדולה עליה.
המשפחה המורחבת של הפעוט היתה אמורה לבוא והיא התחבטה והתפתלה במחשבה על הכנת האוכל, עד שאמרתי לה שאני אכין לה. בלי בעיה.
היא רצתה שאכין לה עוף בתנור (תכיני לי ציפור בתנור, כדבריה) ואני הצעתי שנוסיף על זה גם פאי רועים שהוא לא רק טעים, הוא גם יפה וכייפי ומרשים. היא צריכה רק להביא את המצרכים ולעמוד במטבח לתת לי תמיכה מוראלית.
ואכן בלי בעיה חזרתי מיום של שתיים עשרה שעות, הפשלתי שרוולים והכנתי לה מגש גדול של עוף ותפוחי אדמה בתנור. הרגשתי קצת כמו בתורנות מטבח כי היא התאדתה לענינייה (יש לה ילדה וילדה אורחת בבית והיא לא יכולה להשאיר אותן לבד להרבה זמן, היא תחזור מייד כשיבואו לקחת את האורחת. איזה תירוצים!) והשאירה אותי לקלף ולחתוך שלושה קילו תפחוי אדמה. קילפתי והתמרמרתי, חתכתי ורטנתי לעצמי.
אבל המרמור שלי לא ארך זמן רב, גם כי היא חזרה והושפטה מיידית לשטוף כלים וגם כי סיימתי עם העוף בתנור המשמים והתחלתי להכין את פאי הרועים.
תערבת הבשר , הגזר והאפונה נראית כל כך יפה שאי אפשר להשאר מר נפש ליידה.
את רואה יוגה? זה לא רק אוכל, זה תכשיט! יפה ומריח מדהים, קסם אמיתי...
הבת שלה שישבה על הספה, רחרחה את האויר ובאה לשאול מה אני מכינה , הראתי לה ונתתי לה לטעום. היא הנהנה וחזרה לספה לצפות בטלויזיה.
ארוחת הערב המשפחתית המפחידה עברה בשלום, האוכל היה טעים ויוגה קפצה לבקר עם מתנה מקסימה - יקינטון, לאות תודה על המאמץ שלי.
בנסיעה שלנו ליום הלא כייף סיפרה לי שמאז אותה ארוחת ערב , שבה הבת שלה אכלה כמעט חצי תבנית לבד, היא מבקשת פאי רועים כל הזמן ויוגה מכינה אותו שוב ושוב, עם כל רתיעתה מהכנת בשר.
אין מתנה טובה מזו. אפילו יותר שווה מהיקינטון המקסים.
כשהראיתי לגמל את היקינטון וסיפרתי לו על הצלחת המנה בבית של יוגה הוא הציע שאולי אכין גם לו כשיבוא ביום שישי.
מאז עבר שבוע וחצי ונראה לי שנבנית פה ציפיה גדולה. אם הוא יאהב את זה נוכל למנות מנה נוספת שהגמל חושב שאני מכינה טוב.
אבל אני לא בונה על קבלת הכרה כבשלנית טובה בזמן הקרוב מהגמל, אחרי הכל אני לא מבשלת אוכל עירקי כמו אמא שלו....
ויש את הסיפור על הכלה הצעירה שרצתה לשמח את בעלה הטרי ולהכין לו את המאכל שהוא אוהב יותר מכל - קניידלעך!
עמדה במטבח, ערבבה ובחשה, הוסיפה מעט פלפל שחור ומלח, עגלה כדורים, הניחה אותם בעדינות במרק עוף זך וכשבא בעלה הביתה, הגישה לו בגאווה את הקניידלעך שעליהם טרחה כל כך.
הבעל טעם, הניד בראשו ונאנח, תודה אשתי היקרה על מאמצייך, אבל הם לא כמו של אמא שלי...
הכלה הנידה בראשה, אמרה - לא נורא, אולי מחר אצליח.
למחרת הלכה לאמה שלה, עמדה ליידה במטבח וביחד הכינו קניידלאך. עמדו ועמלו, ערבבו וגילגלו.
והבעל, רק טעם ונאנח - זה לא כמו של אמא שלי...
הלכה הכלה לחמותה ושאלה כיצד להכין קניידלאך כמו שלה...
אמרה החמות, את שמה קצת קמח, קצת מיים, קצת מלח קצת פלפל מגלגלת ולמרק!
המשיכה הכלה לנסות. כל יום ניסתה מתכונים שונים, בדקה בספרים, התייעצה עם מומחים. ניסתה וניסתה. עם עוד ביצה, עם בצל מטוגן. עם תבלין מיוחד... וכלום. בעלה היה מביט בה בעינים מלאות צער ואומר- זה לא כמו של אמא שלי.
יום אחד בעומדה במטבח, נשפכה לתערובת כמות כפולה של קמח. והעיסה יצאה כבדה ודביקה. הכלה העייפה משכה בכתפיה ואמרה ממילא הוא לא אוהב את האוכל שלי. אז מה זה חשוב? לא אזרוק את העיסה.
גילגלה את הכדורים הדחוסים והכבדים והכניסה למרק. כל כך כבדים היו הקניידלאך שבקושי צפו על פני המרק הרותח.
כשבא בעלה הביתה, הגישה לו את המרק.
טעם הבעל ואורו עיניו
או! הוא אמר, סוף סוף הצלחת! זה בדיוק כמו של אמא שלי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
