למרות שהייתי עייפה ומותשת , הלכתי לגינה. הזנחתי את הערוגה שלי בתירוצי הגשמים שירדו ולא ביקרתי בה יותר משבועיים.
הגינה היתה ירוקה מעשבי בר שצמחו במהירות. רק חשבתי שהעישוב הקודם היה יסודי.
עבדתי בגינה שעה וחצי. עקרתי עשבים וניסיתי לא לעקור שתילים רכים.
ההתכופפות הזו קשה לי בגב הדפוק ובאופן מפתיע בשוקיים. השרירים נמתחים. בסוף אני מוותרת ומניחה ברכיים על האדמה הלחה, ממילא הידיים משוחות בבוץ, הצפרניים גם. השרוולים של החולצה מרוחים במשיחות בוץ , אז גם הברכיים יהיו מלוכלכות, לא נורא.
אני מנסה להזכר בתחושות העונג שהציפו אותי בשנה שעברה בגינה. אני מנסה להזכר במה שהביא אותי בסוף יום עבודה , רק כדי להציץ ולראות את הצמיחה והלבלוב. אבל כל מה שאני מרגישה זה את תחתית הגב שנמתחת וכואבת, את הברכיים והשוקיים שמוחים על התנוחה הלא נוחה ומצרפים אליהם את קשת כף הרגל.
מידי פעם אני נעמדת, מיישרת את הגב, משקיפה על הערוגה, בוחנת בביקורתיות את הערוגה בחלקים שעישבתי ובחלקים שלא. חוזרת אחורה, לעשבים הקטנים שחמקו ממני באיזו נקודה עיוורת שלא ידעתי שיש לי.
כיוון שבאתי מוקדם, אני לבד בגינה כולה והבדידות לא נעימה כמו שחשבתי שתהיה. אני מגלה את זה כשחולף הזמן והגינה מתחילה להתמלא בגננים שבאים לבקר את ערוגתם, לעשב, לדלל ולשתול. השיחות , החלפת הדיעות והנוכחות האנושיות מסיחות את דעתי מאי הנוחות שלי.
מישהי מודיעה בקול רם שיש לה המון שתילי כרובית שהיא דיללה ומציעה לכל מי שרק רוצה שיתכבד ויקח. אני לוקחת . אין לי כרובית ואני מאד רוצה שתהיה לי.
זו הרגשה טובה בהרבה, להתכופף כדי לשתול. משום מה זה קל יותר מלהתכופף כדי לעשב. למרות שלא הבאתי איתי כלי שיעזור לי לחפור את הבורות הקטנים שבתוכם אני מניחה את השתילים הקטנים. זה בסדר לחפור בורות עם האצבעות .
אני מגלה שמה שחשבתי שהם שתילי עגבניות שנשארו מהשנה הקודמת, הם למעשה שתילי תפוחי אדמה, כנראה.
הרווחתי גם שום שנשאר משנה שעברה ובנתיים הערצבים לא פוגעים בו כמו שהזהירו אותי. השום שולח גבעולים ירוקים ריחניים.
הגזר נבט בצורה יפיפיה, הסלק צומח נהדר, הקולרבי גדל יפה ומהחסה אוכל לקטוף כבר בשבוע הבא, היא כל כך רעננה. נראה שיש לי סלרי שלא ידעתי ששתלתי ושורות ארוכות של משהו שנראה כמו גבעולי שומית, אבל אני לא בטוחה. ניתן לו לגדול ונראה מה יצא.
אחרי שעה וחצי, עם השיחות שמסביב והשתילה הלא צפויה של הכרובית, אני מגלה שכבר לא כל כך קשה לי ושאני מצליחה להתחבר מחדש להנאה הראשונית והתמימה של מגע עם אדמה ועם צמיחה.
אני מעיפה מבט ביקורתי אחרון, מתיישרת ונותנת לעצמי אישור.
כן, נראה שהערוגה הזו הולכת לכיוון הנכון .
אני יוצאת מהגינה והולכת לאוטו, חמישה סנטימר גבוהה יותר מכפי שהגעתי.
אחר כך אצטער שלא הקפדתי לגרד את הבוץ מהנעליים לפני הכניסה לאוטו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
