על קצות האצבעות

הבוקר נסעתי לפגישה שקבעתי עם מדור היעוץ וההרשמה של המכללה.

מאחר ולמדתי שם בעבר רק הייתי צריכה להזכר במשך השנסיעה ולקחת עוד עשר דקות נוספות, כי אני תמיד מעדיפה להקדים על פני לאחר. ובכל זאת , בבוקר התנועה לפעמים לא זורמת ויש עומסים, עדיף לצאת קודם.

למעשה, יצאתי חמש עשרה דקות מוקדם יותר כי זכרתי שצריך לשלם על חניה במכללה וזכרתי שאין לי אפילו שקל בארנק.
תכננתי את הזמן ככה שאעבור בכספומט הקרוב, אוציא כסף ואמשיך בדרכי, חמש דקות כדי להוציא כסף מכספומט זה לקחת מרווח בטחון ושוליים רחבים של המנעות מאפשרות של איחור.

[הערת ביניים לא קשורה, אתמול ראיתי על כביש שלט שמזהיר מפני שול צר לכביש ומייד התרעמתי. מאיפה באה המילה המטופשת הזאת? זה לא שול, זה שוליים. יש שניים כאלה בכל כביש או שאין שניים כאלה. כמו שאין כזה דבר משקף, אין כזה דבר מכנס. לדעתי העניה צריך לכתוב שוליים צרים או כביש חסר שוליים. זהו גמרתי להתמרמר על התדרדדרות השפה]

הגעתי לכספומט שנמצא במרחק חמש דקות נסיעה מהבית שלי, עצרתי את המכונית, אספתי את התיק והארנק, ניגשתי לכספומט וגיליתי שהארנק שלי לא מכיל את כרטיס האשראי שלי.
כמעט התעלפתי.
המחשבות הסותרות שהתרוצצו לי בראש הצביעו על אפשרות של גניבת הכרטיס, שזה התרחיש המפחיד והמזעזע או על אפשרות ששכחתי אותו בכיס המכנסיים. אני עושה את זה לפעמים, מכניסה את הכרטיס לכיס האחורי במקום ישר לארנק. יותר הגיוני שזה מה שקרה. מי כבר יגנוב לי ?

במהירות הרצתי את הזמנים והמקומות שבהם השתמשתי בכרטיס האשראי הימים האחרונים. מהר מאד התמקדתי ביום שישי האחרון שבו ביליתי במוסך ובבית קפה . שילמתי לאחרונה במוסך, אחרי בית הקפה שבו המתנתי לתיקון שיסתיים, ומשם יצאתי עם קבלה על דף A4 שתפסה לי את כל היד, עם ארנק ביד השניה, תיק על הכתף ומטריה מאוזנת על האף. בטוח לא היתה לי יד פנויה להכניס את הכרטיס לארנק וכשמיהרתי להסתלק מהמוסך דחפתי את הכרטיס לכיס האחורי.

שלחתי יד לכיס המכנסיים שלי - לא שם. לא בצד ימין ולא בצד שמאל.
נשמתי עמוק. להרגע, ושוב חזרתי אחורה בזמן. מה לבשתי למוסך? מה לבשתי לבית הקפה?
מגפי בלנדסטון גבוהות, מכנסי ג'ינס מוכתמי צבע (ככה קניתי אותן), סוודר ענק שחור , צעיף תכלת. כן, אני זוכרת שחשבתי שלא אכפת לי שאני לבושה כמו פועלת מהמוסך כשנכנסתי לבית הקפה....
המכנסיים שאני לובשת עכשיו הן ג'ינס אפור. לא יעזור לי לחפש בכיסים שלהן עד מאתיים.

חזרתי לאוטו והסתובבתי לפנות ולחזור הביתה. אין מה לעשות, בלי כסף - אין כניסה מכללה ובלי כרטיס אשראי לא יהיה לי כסף.
הכרטיס אכן חיכה לי יפה ובשקט בכיס האחורי של המכנסיים המוכתמות. לקחתי אותו ולקחתי מאה שקלים שזכרתי שהיו מונחים באיזו מגירה למטרה אחרת, החלטתי שלא אעמוד בעוד עיכוב של הוצאת כסף מכספומט.
כשחזרתי לאוטו הוויז הודיע לי שאני אאחר בעשר דקות.

בשאר הדרך עשיתי תרגילי נשימה ומדיטציה והסברתי לעצמי שזה לא נורא ושזה קורה ושיש אנשים שמאחרים כדרך חיים ושאם אני אאחר פעם אחת העולם לא יתמוטט.
בכל זאת התקשרתי ברגע שחשבתי שיענו לי והודעתי על איחור. ההודעה התקבלה ואני נרגעתי קצת. אני חייבת ללמוד לשחרר קצת בתחום הזה...

בכניסה למכללה הופתעתי לגלות שאני מתרגשת ממש. כאילו שאני חוזרת למקום אהוב עם זכרונות יפים.
לא זכרתי שכל כך אהבתי ללמוד. אבל הגוף לא משקר, התרגשתי כמו לפני התחלה חדשה ורעננה.
הגעתי למקום הנכון בלי בעיות, זכרתי את הדרך. מצאתי את מי שאליה הייתי צריכה לפנות ועשיתי את כל התהליך, מלבד להרשם ממש ללימודים.

החלטתי שלא ארשם עד שאדע שאני מקבלת עזרה במימון מהארגון שבו אני עובדת.
כשחזרתי לעבודה, התקשרתי לאחראית על פיתוח כוח אדם ושאלתי אותה אם היא יודעת מה עלה בגורל הבקשה ששלחתי. חשבתי שהיא תגיד שזה לוקח זמן, אבל היא מייד אמרה לי שהבקשה נדחתה.
למה נדחתה?
היא לא יודעת, היא מוכנה לברר שוב.

אני חדשה בארגון, יחסית, לכן התקשרתי למלכת צרפת שאמרה לי שרוצה ללמוד יחד איתי ושאלתי אותה על זה. היא אמרה שלכולם דוחים את הבקשה ושלא אחשוב שזה אישי נגדי, זה אישי נגד כולם. אם אני רוצה ללמוד שאקח בחשבון שאף אחד לא יעזור לי לממן ולא ישתתף בעלות יום העבודה שאחסיר. משתתפים בלימודים של המקורבים לצלחת, נו, כמו בכל מקום, מה את מתפלאת בכלל?

העלות של הלימודים אינה זניחה. 
יהיו לי פטורים מכמה קורסים בשנה הראשונה כיוון שלמדתי את התואר הראשון באותה מכללה ולמדתי את הקורסים המתבקשים או קורסים מקבילים.
וכיוון שיום אחד מימי הלימודים הוא יום שישי , יצא לי להפסיד הכנסה של יום עבודה אחד בלבד בשבוע. עדיין לא מעט. לא אצטרך לעמוד בועדות קבלה וראיונות מפאת קוצר הזמן בין הכרזת פתיחת התואר לבין הפתיחה עצמה ואצטרך רק לעמוד בבחינת מיון באנגלית.

אני רוצה ללמוד. אני חושבת שזה יוכל לקדם אותי בעתיד לכיוונים שכרגע אני לא רואה או שרואה בצורה מטושטשת. אני רוצה את היום הזה שיוציא אותי מהמסלול הרגיל של השגרה. אני אוהבת את הרעיון של לצאת ולנשום אויר אחר.
אני חוששת מההוצאה הכבדה.

מה אתם אומרים?