כשהייתי ילדה עברנו לגור בישוב לרגלי ההר .
הרים לא היו זרים לי.
במהלך חיי הקצרים הספקתי לגור על גביהם של שני הרים. הר אחד בצפון צפון הארץ, ממש על הגבול.
וההר השני, בעיר הבירה שלנו.
גרנו בשכונה מזרחית בעיר וכיוון שהימים היו ימים מעט בטוחים יותר, הייתי נוהגת לטייל לבדי בואדיות שליד הבית, מוקפת צוקים ומצוקים וטבע נפלא.
היום אני מתחלחלת מהמחשבה עלי מטיילת כל כך לבד, שעות רבות כל כך ללא השגחה, אבל אז זה היה הדבר הכי טבעי בעולם.
כך שידעתי מה זה הר והיתה לי איזו תפיסה בסיסית של המיקום שלי לעומתו.
יש הר, ויש אנשים שגרים על ההר.
כשעזבנו את ירושליים עברנו לגור בישוב לרגלי הר.
ממש צמוד אליו.
בבוקר הראשון בבית החדש, עדיין בגבולות החופש הגדול והבלבול של מקום לא מוכר, יצאתי מהבית הזמני שגרנו בו, עד שיתפנה הבית שיועד לנו, הסתכלתי מסביב וראיתי את ההר, הענק , העצום, מתנשא מעלי , גדול ומפחיד.
מכוסה סלעים כהים, אדמה חומה, צמחי בר צהובים יבשים.
נכנסתי הביתה ואמרתי לאמא שלי שאני מפחדת שההר יפול עלינו בלילה. כשנישן.
אמא שלי צחקה ואמרה שהרים לא נופלים, לא בלילה ולא ביום.
אחר כך הרצינה קצת והסבירה לי שההר עומד פה שנים רבות מאד ועוד ימשיך לעמוד איתן הרבה אחרינו.
מאחר והייתי ילדה תמימה ומאמינה, האמנתי במה שאמרה לי אמא, למרות שהייתי מציצה מידי פעם על ההר, לראות שהוא לא עושה צרות.
ובאמת ההר לא נפל עלינו, לא ביום ולא בלילה.
עברו ימים ושבועות ודברים חדשים העסיקו אותי.
השנים עברו ואני התרגלתי לנוכחותו של ההר.
טיילתי בשביליו וטיפסתי על סלעיו.
שיחקתי משחקים וחוויתי הרפתקאות שקורות רק לילדים.
חקרתי את צמחיו, את חרקיו ואת בעלי החיים שחיים עליו.
הכרתי את הסלעים שבהם מסתתרים שפני הסלע, ואת השביל שבו יורדים הצבאים לפנות ערב לחפש מים.
למדתי מתי פורחות רקפות ומתי כלניות, ובעיקר למדתי לאהוב אותו ולבטוח בו.
ביציבות שלו, בהיותו חלק בלתי נפרד מהנוף ומהחיים.
בימים האחרונים נפוצו שמועות שהגשמים האחרונים עשו שמות בהר ורציתי לבדוק ולראות במו עיני.
לכן היום כיוונתי את ההליכה שלי לשביל החביב עלי.
ואכן כבר מרחוק ראיתי שהשביל מכוסה בסלעים שנפלו.
כשהתקרבתי כבר יכולתי להתרשם מהבורות העצומים שפערו הסלעים שנפלו בשביל הכבוש והקשה. בעוצמה גדולה נפלו. יצרו בורות ונשברו לחלקי סלע.
במקרה הזה אפשר לראות את המקום שממנו ניתק הסלע ונפל אל השביל. כשיודעים שזה מה שקרה, זה נראה מוזר שסלע שהיה תלוי על בלימה כל כך, לא התדרדר עוד קודם.
חשבתי לעצמי שהיה מזל גדול שהסלעים לא המשיכו את ההתגלגלות במורד ההר ועצרו על השביל ומזל ענק בכך שלא היה אף אחד על השביל באותו הזמן.
ואז הגעתי לסלע הגדול מכולם, סלע של כמה טונות, לא הצלחתי לראות מאיפה התנתק, אבל זה סלע מפחיד ממש.
חשבתי על מה שאומרים בימים האחרונים.
הסלעים המתגלגלים השאירו רושם עצום לא רק עלי, וזקני הישובים באיזור התחילו להעלות זכרונות, חיפשו בארכיונים ומצאו ציטוט של בדואים שגרו פעם באיזור והמליצו למתיישבים החדשים לא לקבוע את מקום ישובם החדש במקום שבו רצו לקבוע אותו.
בחורפים גשומים, אמרו הבדואים, הסלעים מתגלגלים מההר, אתם תהיו בסכנה במקום שבחרתם.
המתיישבים לא הקשיבו לבדואים והקימו את הישוב החדש.
כי מה מבינים בדואים ומה מבינות ילדות קטנות. הרים לא נופלים. לא בלילה ולא בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
