בגלל שהתבטלו שני שיעורים הבוקר, נוצר לי זמן פנוי ומיהרתי לנצל אותו לסידורים שאני לא מספיקה אף פעם.
הסתובבתי במקום שאני גרה בו וראיתי דברים ואנשים שאף פעם אני לא רואה, כי אני לא נמצאת לעולם בשעות האלו בבית.
היה נחמד לפגוש אנשים שלא יוצא לי לפגוש ולהחליף מילים ידידותיות. קצת מוזר, כמו ארץ אחרת. אני כל כך לא רגילה להתנהלות הפנימית והנינוחה.
בין השאר פגשתי על המדרכה מישהי שאני מכירה, היא גרה פה איזה תקופה.
הכירה מישהו מפה, עשו ביחד ילד ואז היא עזבה אותו לטובת מישהו אחר.
כיוון שעברה לגור במקום אחר, יצרו, היא ובן הזוג הנעזב הסדרי ראיה לגבי הילד בן השנתיים.
אני יודעת ממה שסיפר לי הנעזב שהיא לא אמא למופת ושהוא התעקש שהבית העיקרי של הילד יהיה פה, איתו. ושהיא לוקחת אותו פעם בשבוע ללילה ובסופי שבוע, שניים כן ואחד לא.
היום ראיתי אותה על המדרכה ממהרת עם הילד לגן, באיחור.
חייכתי אליה ואמרתי שלום, מה שלומך, המון זמן לא נפגשנו.
היא אמרה- כן, את יודעת שאני לא גרה פה יותר.
אמרתי- אני יודעת, בגלל זה הופתעתי לראות אותך. לא יוצא לי להסתובב פה בשעות האלה...
היא- אני עדיין מגיעה לכאן, לוקחת את הילד, מחזירה אותו. אני עדיין אמא שלו , את יודעת.
אמרה ונימת הקול שלה היתה מרירה.
אמרתי לה - עד כאן. אל תפילי עלי דברים שלא אמרתי. אני לא מכירה את הסדרי הראיה שלך ומתי את באה לכאן ומתי לא. לא יצא לי לראות אותך חודשים ארוכים והופתעתי לראות אותך, אני לא מסתובבת פה בשעות האלה בדרך כלל. זה הכל. לא שפטתי ולא ביקרתי אותך ואת האימהות שלך, ואני מבקשת שלא תדביקי לי דברים שלא קשורים אלי., או קיי?
היא חייכה במבוכה, היא ממש לא ציפתה לתגובה כזו.
אבל אני, נמאס לי משטויות כאלו. הגיע לי עד כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
