על קצות האצבעות

כשידעתי שיהיה לי בוקר פנוי, שלחתי הודעה לגמל.

אני לא מצליחה לעקוב אחר סדר השבוע שלו שמשתנה במהירות. אז שלחתי לחמי וחיכיתי, בדרך כלל במקרים כאלה לא קורה כלום.

אבל להפתעתי הוא הציע מייד שנפגש לארוחת בוקר. גם לו היה בוקר פנוי, איזה כייף.

זה לא מובן מאליו לאנשים שגרים במרחק של שעה-שעה וחצי. ובטח שלא לאנשים שסדר השבוע שלהם משתנה חדשות לבקרים.

קבענו להפגש לא רחוק מהמכללה, כדי שיהיה לנו עוד קצת זמן להיות יחד ושנוכל לאכול בלי לחץ זמן גדול.

שלחנו שיתופי Waze לנסיעה והגענו ממש ביחד.

אני הגעתי דקה לפניו ומצאתי חניה במגרש חניה חדש שהעיריה בונה, מצאתי חניה בפוקס.

חששתי שאולי יתקשה למצוא חניה, כי הוא מכיר את העיר פחות ממני, אבל שכחתי שיש לו הרבה יותר נסיון ממני בלמצוא אחת.

וכך, בזמן שהתקשרתי להגיד לו שמצאתי לו חניה, הוא כבר ראה אותה והתכוונן אליה.

הוא עצר ליידי ופתח את החלון "בשביל מה התקשרת? להפריע לי לשמוע שיר באמצע?" אבל על הפנים שלו היה חיוך ענק, חיוך שמח מאד.

הוא חנה, יצא, התחבקנו ארוכות ואז הלכנו לבית הקפה.

האוכל היה נהדר, השיחה היתה כייפית וזורמת, המלצרים חייכו, הציפורים צייצו והפרחים פרחו.

דיברנו על כל מיני דברים, שיחה קלילה, נעימה מלאת חיוכים.

מה אני אגיד, היה הכי כייף בעולם.

סתם ארוחת בוקר והכי כייף בעולם.

כשיצאנו, ליויתי אותו לאוטו שלו, ושם התחבקנו שוב, זמן ארוך מאד.

עמדנו באמצע הרחוב והתחבקנו.

התנשקנו לשלום. התחבקנו עוד שניה ונפרדנו לדרכנו.

הלכתי ללימודים.

איזה הלכתי, קצת קפצצתי.

מוצפת רגשות ושמחה עד למאד.

אני הולכת ומתדרדרת, מה יהיה?