היום היה המבחן הראשון בסדרה של ארבעה שיבואו בזה אחר זה בימי שלישי ושישי.
היום המבחן היה בסטטיסטיקה, אושר שלא יאמן.
המרצה אמנם איפשרה להכניס חומר פתוח לבחינה, אבל רמזה שמי שלא יבין את החומר, החמר הפתוח לא יעזור, כי לא מדובר על דקלום החומר, אלא על הבנה.
היא לימדה עם מצגות מובנות ומסודרות, בסבלנות אין סופית הסבירה והבהירה, חידדה והוסיפה.
בשיעור האחרון גם הביאה מבחן לדוגמא שפתרנו יחד כדי ללמוד את המכשולים שבהם אנחנו עלולים להתקל.
אני הגעתי למבחן די רגועה. אבל זה לא מפתיע , אני בדרך כלל רגועה מאד לפני מבחנים.
כל הסימסטר לא החסרתי אפילו שיעור אחד, ישבתי, כתבתי , הקשבתי, תירגלתי בבית , עשיתי כל מה שצריך.
ובנוסף, הציון העובר בקורס הוא שבעים והוא אפילו לא יכנס לממצוע. אין מה להלחץ.
נכנסתי לכיתה וסידרתי בטקס קטן וזכור מרחוק את כלי הכתיבה, תעודת הזהות, אישור הנבחן, מחשבון קטן ובקבוק מים. קלסר עם החומר המסודר וסנדוויץ' שממילא לא אזכור לאכול במהלך המבחן.
יש משהו מרגיע ומנחם בטקס סידור השולחן, לפחות עבורי.
סוג של כיבוש טרטוריה, מציאת מקום.
כמו כלב שמסתווב על צירו לפני שנשכב לישון.
אני לא מאלה שמדפדפים בדפים עד הרגע האחרון, מה גם שידעתי שיהיה לי מספיק זמן לדפדף בהם במהלך המבחן כשאדע איפה אני נדרשת לדפדף.
הבוחנות חילקו את המבחנים, הסבירו בקצרה איך למלא את הספחים והפכתי את הדף הראשון.
אחר כך את השני ווהשלישי.
קראתי את המבחן ברפרוף פעם אחת והתחלתי לענות.
זה הרגיש כמו ללכת מתחת למים.
כמו פאזל עם חלקים לא תואמים.
כמו מאמץ גדול, גדול מידי.
המבחן לא היה קרוב אפילו למבחן התרגול שעשינו בכיתה, ולא מזכיר את התרגילים שתירגלנו לאורך הדרך.
מלבד שאלות בודדות שהיו מוכרות ומובנות, כל השאר היו טריקיות ומתחכמות.
מציגות סוגי טבלאות וניתוחים שלא הוצגו בצורה דומה בכיתה.
כשהמרצה עברה בכיתה, אפילו שאלתי אותה שאלה. אני אף פעם לא שואלת שאלות במהלך מבחן.
סיימתי את המבחן ועברתי עליו שוב, תיקנתי כמה שאלות ואז תהיתי אם עשיתי נכון.
אנשים התחילו לצאת מהכיתה, אחד אחרי השני ואני אפילו לא קרובה לסיום.
בדרך כלל אני מסיימת ראשונה ואז יושבת ומחכה שמישהו יצא לפני רק כדי לא לצאת ראשונה.
עושה , מרפרפת שוב, ומסיימת, אין מה למשוך זמן.
אבל אחרי שעברתי על המבחן בפעם השניה והלבטים לגבי התשובות רק גדלו, החלטתי שההחלטיות שלי לא תגדל בסיבוב השלישי. סימנתי את התשובות בדף המיועד וקמתי באומץ להגיש את המבחן.
אני מניחה ומקווה שעברתי בשבעים, יותר מזה אני לא רוצה ולא צריכה.
אבל כשיצאתי מהכיתה, ראיתי קבוצה המומה של סטודנטים יושבים ומנסים לשחזר ולהשוות תוצאות.
מאחר ואני שונאת את הדיונים של אחרי, נגשתי ובחיוך הכי זוהר שלי אמרתי - נכון שהיה ממש ממש קל?
השתררה שתיקה המומה שאני ניצלתי כדי להגיד - סתם, היה קשה נורא ובואו נדבר על דברים שמחים יותר.
התוצאות אמורות להגיע די מהר , ככה אמרו לי אלה שסיימו זה עתה את התואר הראשון.
הגמל שאל - אם את אומרת שהיה קשה זה אומר שתקבלי רק שמונים? או רק שמונים וחמש?
ואני לא יודעת.
אני רק מקווה.
בכל מקרה אין לי זמן לשקוע בהרהורים וספקולציות, ביום שישי מבחן נוסף ואחריו יש עוד שני מבחנים , למי יש זמן לדאגות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
