הורדתי את הפוסט הקודם לטיוטה.
קראתי את כל התגובות, ותודה לכם על ההשתתפות, על הרגישות והאכפתיות, זה נוגע לליבי ומקל עלי מאד. אבל לא מצאתי כוחות להגיב להן. זה לוקח אותי למקומות שאין לי יכולת להמצא בהם כעת.
אני חייבת להניח את הנושא בצד, כל זמן שאין לי מה לעשות בנושא. ואין לי מה לעשות. ההתייסרות וההתפלשות בצער מיותרת ומכאיבה וגוזלת ממני אנרגיות שצריכות להיות מופנות למקומות פרודוקטיביים יותר.
זה נשמע קר וחסר לב, אבל להתעסק בדברים שאין שום אפשרות לשנות או לשפר, להקל או לתקן, זו התעסקות מיותרת שלוקחת זמן ואנרגיות של דברים אחרים.
אני מאמינה גדולה בלטפל בדברים בזמן שניתן לטפל בהם ולהניח אותם לגמרי כשאי אפשר.
אבא השתחרר מבית חולים ונסע לסופ'ש , הוא שובר לי את הלב במאמציו לא להיות לעול על כל שאר המשתתפים בסופ'ש, לפי הדיווחים שאני מקבלת. ובכל זאת, טוב בהרבה מלהיות בבית חולים.
המתח המשולב של מצבו של אבא ותקופת הבחינות, כנראה משפיע עלי כי היום הרגשתי חולה כל היום, עם בחילות, וכאבי בטן. חלשה, עייפה, קצרת רוח וסבלנות.
ישבתי בבוקר לסכם את החומר למבחן הבא ובצהריים הרגשתי שאני לא מצליחה לשבת יותר, כמו התחושה של הרדמות מול הטלויזיה, אז החלטתי להקשיב לעצמי לשם שינוי וללכת לשכב קצת במיטה.
להפתעתי המוחלטת נרדמתי ממש וישנתי כשעה, מה שמצביע על זה שאני באמת חולה. כנראה.
כשקמתי להמשיך את מלאכת הסיכום גיליתי שהגב כואב לי ברמה עוצרת נשימה.
אז לא נשמתי עד שאכלתי משהו ולקחתי כדור לכאבי גב.
אחד כך חיפשתי עד שמצאתי תנוחה סבירה להמשיך לכתוב את הסיכום , שהסתכם בעשרה עמודים כתובים בצפיפות ובפרק כף יד דואב ממאמץ לא שגור.
אפשר לסכם את השבת ככאובה ולא נוחה ברמה לא רגילה.
יש גם כאלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
