על קצות האצבעות

אף פעם לא אהבתי ללבוש שמלות.

אמנם יש לי תמונה מגיל חמש לבושה בשמלה, ובגרביונים לבנים של ילדות, שוכבת על הדשא מפוזרת איברים וצוחקת, אבל אין לי עוד תמונות בשמלה מאז שעמדתי על דעתי בעניני לבוש.

כל הילדות העדפתי מכנסיים נוחים ארוכים או קצרים על פני שמלה. 

הייתי סוג של טום בוי, פראית ועסוקה בדברים מענינים כמו טיולים וטיפוס על סלעים, טיפול בבעלי חיים ותנועה מתמדת. לא היה לשמלות מקום בחיי.

בתפיסה שלי שמלה היתה משהו ששמור לאירועים חגיגיים ומיוחדים. משהו גנדרני ומרוחק ממני מרחק אדיר.

כשאני חושבת על זה, גם לא היו הרבה שמלות ולא היו הרבה נשים שלבשו שמלות סביבי.

מי שלבשה שמלה היה "גברת מגונדרת" שזה סוג של כינוי גנאי למי שלא יודע.

בגיל ההתבגרות כשחיפשתי לדעת מי אני, עשיתי נסיונות בלבוש, ניסיתי להתרחק מהלבוש הזרוק שאפיין אותי, וקניתי חצאית טריקו אפורה רכה, עם דוגמה של כתמים כהים מסוגננים. מרחוק היא נראתה רטובה ואני אהבתי את זה.

אהבתי את החצאית , אבל חיכיתי לאירוע מיוחד כדי ללבוש אותה, חיכיתי וחיכיתי עד שהתיישנה והועברה הלאה. לבשתי אותה אולי פעם או פעמיים. או שרק מדדתי והחלטתי שלא ללבוש, אני לא בטוחה.

בחתונה שלי לבשתי שמלה. היא היתה עשויה משתי שכבות, התחתונה, שמלת צינור צרה שתחמה אותי והגבילה מעט את תנועותי למרות השסע הקדמי החדשני בגובה ברך שהיה לה. השכבה השניה היתה עשויה תחרה יפה עם שרוולים ארוכים. 
כל האירוע של החתונה היה סוריאליסטי וחסר ממשות בעיני, עמדתי מתחת לחופה והסתכלתי כלפי מעלה ולצדדים ולא ממש הבנתי שזה קורה לי וקורה עכשיו.  השמלה היתה רק עוד חלק מחוסר הממשות של האירוע, סוג של תחפושת.

כמובן שלא לבשתי אותה יותר לעולם. היא נשמרה בארון גבוה בשקית סגורה עד שהחלק העליון של התחרה נמסר לחברה שרצתה להתחתן בו ולא חזר מעולם, והחלק התחתון שנשאר אבוד ובודד שימש אותי לבדיקה תקופתית, כסוג של מדד ,כמה שונה הגוף שלי לעומת איך שהיה כשהתחתנתי. גם זה נפסק כשגיליתי יום אחד כתם גדול על הבד הבהיר , גם אז התקשיתי להפרד ממנה וממה שסימלה. בסוף זרקתי אותה בלי הרבה סנטימנטים בהתקף סדר שעשיתי.

אחר כך קניתי שמלה מבד ירוק לפסח אחד. היא היתה שמלה מעוצבת וחובקת עם שרוכי בד קדמיים שאיפשרו להרחיב או להצר אותה מעט לפי הצורך. לבשתי אותה פעם אחת  לפסח. הרגשתי כמו טווסית ירוקה ומבהיקה, הייתי מודעת לכל תנועה שלי ולכל תנועה של הבד.

למותר לציין שלא לבשתי אותה שוב יותר, לעולם.

גם היא נשמרה באיזו שקית עד שמסרתי אותה בהתקף סדר בארונות.

אחר כך קניתי חצאיות, פעם חצאית שחורה בבד סאטן שחור, עבה, כבד, עשיר ומבריק. הלכתי איתה פעם אחת למועדון עם הגמל. מאז היא בארון. עד היום. וקניתי גם חצאית בד ורודה מתוקה עם פרח גדול ומתוק תפור עליה, שלא לבשתי אף פעם. אותה מסרתי מזמן.

קניתי עוד שלוש שמלות, אחת לחתונה של בן דודי, אחת לחתונה של אחותי, ואחת לחתונה של אחותי השניה , את כולן לבשתי רק באותה הפעם ומאז הן בארון. אחת כבר נזרקה, אחת מתפוררת ומחכה להזרק, והאחרונה עדיין בארון, אבל קצת צמודה לי ואני עוד לא בשלה להפרד ממנה.

נדמה לי שההיסטוריה ברורה ותפיסת העולם ברורה.
אבל פתאום שמתי לב שנשים הולכות עם שמלות כל הזמן. בלימודים ראיתי את אלה שמתנהלות בנינוחות עם שמלות ופתאום רציתי גם. סתם שמלה, לא חגיגית ולא לאירוע. שמלה שאפשר להשחיל מעל לראש וללכת איתה כמו שהולכים בחולצה ומכנסיים. אמרתי את זה לאחת הבנות מהלימודים שהולכות בשמלות כל הזמן והיא עודדה אותי שיהיה לי הכי נוח בעולם ולמה לא. ששווה לי לנסות.

מאחר ואני שונאת קניות התחלתי באי ביי. חיפשתי שם משהו שיתאים לטעמי ולא יעלה הון.

מצאתי והזמנתי שתי שמלות, אחת מג'ינס ואחת מטריקו שחור. חיכיתי חודש וכשהגיעו הבנתי שהמידות של האסיאתיות לא קרובות למידות שלי ושהאקרסטרא לארג' שלהם נחשב בארץ למדיום, פחות או יותר. או במילים אחרות, שתיהן היו קטנות עלי וצרות עלי. מצאתי להן בית טוב ומתאים והמשכתי לחפש. ללא הצלחה יתרה.

זו מהלימודים עקבה בדאגה אחר ההגעה של השמלות וההתאמה שלהן לי, היא היתה קצת מודאגת שמא אתייש לפני שאממש את הנסיון ללבוש שמלה.

ביום חמישי נסעתי לבדיקה שנקבעה לי במרפאה האונקולוגית (הכל בסדר, אין סיבה לדאגה) ובדרך חזרה עצרנו בקניון קטן ובו נכנסנו לחנות מלאה שמלות. מדדתי ומדדתי עד שהתייאשתי, אני לא אוהבת למדוד.
זו צמודה מידי, זו נדבקת מידי, זו לא טובה בכתפיים, וזו נוקשה מידי והרי כל הרעיון הוא שאמצא שמלה שתהיה לי נוחה כל כך שאשכח את תחושת התחפושת.
יצאתי מחדר ההלבשה מוכנה להרים ידיים כשראיתי אותה. שמלה אפורה בגוונים שונים עדינים של אפור , מי אמר חמישים גוונים ולא קיבל? בגזרת גלביה, חלקה ונעימה מבד כותנה.
מדדתי אותה ולא הרגשתי כלום , לא אי נוחות ולא תחושת תחפושת.

יצאתי מחדר ההלבשה וקיבלתי מחמאות מתבקשות מהמכרת ומזו שהיתה איתי, וגם פחות מתבקשות מלקוחה בחנות שהלכה אחרי ואמרה לי שהשמלה הזו ממש נתפרה בשבילי. השתכנעתי. קניתי את השמלה וביקשתי מהמוכרת לגזור את התוית, אני מתכוונת להמשיך ללכת בה, הייתי חייבת לבחון האם היא באמת הדבר האמיתי. הלכתי לשירותים וכשיצאתי מהתא וניגשתי לשטוף ידיים, הופיעה פתאום האשה המחמיאה מהחנות והמשיכה להחמיא לי על הבחירה של השמלה וההתאמה שלה . זה היה מביך ופולשני במקצת. הודיתי לה וברחתי משם.

המשכנו להסתובב, קנינו דברים שהיה צריך, ישבנו לאכול ולשתות משהו ונסענו הביתה וכל הזמן הזה המשיך להיות לי נוח ונעים בשמלה החדשה והנעימה שלי.

למחרת, למבחן האחרון של הסימסטר, לבשתי את השמלה החדשה , נעלתי את הסנדלים הצהובים ויצאתי לדרך.

הכניסה שלי לכיתה היתה מלווה בקריאות התפעלות והערכה, לא רק שמזאתי שלובשת שמלות. אבל היא , יותר מכולם, קרנה מאושר. אמרתי לך , היא אמרה, אמרתי לך?

היה לי נוח ונחמד, עכשיו אני צריכה למצוא הזדמנות ללכת איתה שוב, ולא הזדמנות חגיגית ומיוחדת, כך שאוכל להפוך אותה לחלק אמיתי במלתחה ואולי אפילו לקנות שמלה נוספת.