על קצות האצבעות

החיים שוב מערימים לי קשיים ומכשולים ולא מאפשרים לי את המפגשים הקטנים והחשובים עם הגמל.

כלומר, אנחנו נפגשים, אבל רק לדברים מהוגנים, כמו אוכל ושיחה. מדברים בטלפון לא מעט.

ואני, אני צריכה מגע. וסקס. צורך שהולך וגובר ככל שאי אפשר יותר זמן.

עוד לא אמרתי לו כלום, כי נראה לי שהוא חי עם זה בשלום. מקבל את המציאות כפי שהיא ולא מנסה לחפש איך אפשר אחרת.

אולי זה לא חסר לו כמו לי.

אולי לא בכלל.

ואין לי כוח ויכולת לעמוד כרגע מול אפשרות כזו. שהוא לא רוצה אותי כמו שאני אותו, אז אני לא אומרת כלום. להגיד שאני צריכה זה לחשוף חולשה ולהפוך לנזקקת. עמדה שאני שונאת להיות בה.

מצד שני יכול להיות שהוא סתם לא רוצה להעמיס עלי ולבוא בדרישות. יש בו את הצד הזה של ההתחשבות היתרה. עד כדי להתעלם מצרכיו שלו. אם הם קיימים, כמובן.

זה מתחיל לכרסם בי.

הצורך הזה, האדיר.

כמו רעב מתגבר.

אני צריכה מגע וסקס ואת השקט הזה של שחרור מוחלט מהבלי החיים, ממטלותיהם וחובותיהם וכל הדברים שצריכים להעשות.

כמה שעות של שקט ושכחה והליכה קטנה לאיבוד נעים וטוב. אני צריכה את הבועה הקטנה של השפיות. שמאפשרת את השפיות.

אולי אם הייתי יודעת שיש תאריך תפוגה לאי האפשרות הזאת, אולי היה לי קל יותר, אבל כמו שזה נראה כעת, זה יקח הרבה זמן. הרבה מאד, הרבה מעבר לאופק העתיד הנראה לעין.

סוף השבוע כבר לא נוצץ לי בתום ימים ארוכים של עבודה, לא קורץ לי ורומז לי שיש למה לחכות. סתם עוד יום ועוד יום. סתם.

בכלל לא קל לעבור ככה שבוע אחרי שבוע, בלי שום אינטרס להגיע לסופו. בלי פרס.

אולי אני פשוט צריכה להגיד לו שאני רוצה שימצא לי זמן ומקום.

בטוח עדיף שדברים יאמרו בגלוי ובבירור.

עוד יום יומיים הצורך שלי יתגבר עוד יותר ויגבר עלי. ואז בטח אגיד לו.