אנחנו עומדת בחדר מרכזת החוג, מסביב לשולחן שלה. שתיהן יושבות מולה ואני עומדת, כי לא נשאר כיסא וכי והשלישית בהריון.
אנחנו מנסות לברר איך אפשר להזיז את לוח המבחנים של הסמסטר שרק התחיל, כי זה מה שהועד אמור לעשות.
אחר כך אני מבקשת את נפשנו בנוגע לעבודה הקשה בחשבונאות שכל הכיתה מתקשה בה.
אני אומרת לה משהו על כך שאני מפחדת להגיש עבודה שתכשל, והשלישית אומרת - את? את לא מפחדת מכלום.
זה זורק אותי בבת אחת לפער העצום שיש בין איך שאנשים רואים אותי לבין איך שאני מרגישה.
בפעם הראשונה נתקלתי בזה כשלמדתי את המקצוע שלי וקיבלתי פידבק מאחת המרצות בעקבות עימות שהיה לי עם אחת התלמידות ששיקרה על משהו במצח נחושה. אני לא הבנתי למה היא משקרת ולמה היא מתעמתת איתי.
המרצה אמרה - את חזקה מאד ובטוחה בעצמך, את מאיימת בבטחון שלך על האחרים. לא השארת לה פינה לברוח אליה.
ואני פערתי שתי עיניים ואמרתי- בטחון? אני? אני הרי לא יודעת כלום, כולם יודעים יותר ממני, את לא שמה לב שאני כל הזמן שואלת כי אני לא בטוחה שהבנתי?
והיא אמרה- רק נדמה לך שרק את לא מבינה, פשוט לאחרים אין את האומץ שיש לך להגיד שהם לא מבינים. זה דורש המון אומץ ובטחון להודות שאת לא מבינה.
נשרתי פעורת פה,לא הבנתי אי מישהו יכול לטעות כל כך בראיה אותי.
הרי אין חלשה ומתקשה ולא מצליחה ממני בעולם כולו.
אחר כך זה קרה עוד הרבה פעמים.
התברר לי שאני משדרת בטחון וכוח.
בלי שום קשר לתחושות בפנים אני שומרת על פוקר פייס ועושה מה שצריך, לא מחפשת הקלות וקיצורי דרך. לא רוצה לקחת כלום מאף אחד ולא צריכה טובות. אני מסתדרת. מה שרואים זה מה שיש , מה שרואים זו אני. בלי זיופים ובלי תחפושות ומסכות.
יוגה אומרת שאני החברה הכי סודית שלה.
חגיגת והרופה אומרות שיש סודות שלקח להם יותר משנתיים של חברות להכיר ולדעת.
למשל על הגמל לא סיפרתי להן המון זמן.
באופן כללי אני לא מדברת על הגמל.
אבל אני לא מרגישה חזקה או סודית.
אני לא מרגישה ככה בכלל.
אני יודעת מאיפה זה בא. הצורך להציג שריון פלדה,ארשת שלווה, בטוחה בעצמה, ששום דבר לא מזיז לה. מאיפה הצורך לשמור דברים רגישים ונקודות חולשה רק לעצמי.
אפילו כתבתי על זה פוסט ארוך שלא פרסמתי.
העיקר שלו אומר - למדתי בילדות שמי שמראה חולשה - נטרף.
לפעמים אני מסתכלת סביבי וחושבת שאולי אני באמת חזקה.
בטח לא רכה ועדינה ושברירית.
רק מרגישה ככה.
מבפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
