על קצות האצבעות

ללמוד לשחרר, לא יזיק לי ללמוד קצת לשחרר.

לא הכל חייב להיות בדיוק כמו שאני רוצה, בדרך שאני רוצה וברגע שאני רוצה.

בעיקר כשמדובר באנשים אחרים שלא חייבים לי כלום.

בעיקר כשמדובר בגמל.

אז אמרתי לו שאני רוצה ושחסר לי.

הוא הגיב בהתחמקות זריזה, מוסווית במסך עשן כבד של הומור.

אותי זה דווקא לא הצחיק ולרגע שקלתי להעלב ולכעוס. בתוך הראש שלי התנהלו ויכוחים סוערים של בעד ונגד, שולחנות נהפכו שם, צעקות וצלחות שבורות. בלאגן שלם , אי הסכמות ורעש גדול.

בסוף החלטתי שאין לי סיבה.

הגמל לא חייב לי כלום. הוא לא חייב לספק את הצרכים שלי ואת הרצונות שלי.

גם הוא חי במסגרת של צרכים, רצונות ומגבלות שלא תמיד תואמים את אלה שלי.

מאחר והוא לא חייב לי, אני צריכה להחליט אם אני רוצה לחכות ולראות אם הוא מוצא דרך ורצון לפתור את הבעיה של המפגש , דרך משלו, לא משלי - או שאמצא פתרון משלי לבעיה. מישהו אחר או משהו אחר שיספק את מה שהגמל לא מספק.

אבל אין סיבה להעלב. או לכעוס.

ואם אני מחליטה לחכות, זו החלטה שלי ולא שלו ואני גם יכולה להפסיק לחכות מתי שארצה.

אמרתי לו מה אני רוצה. אני חייבת לסמוך עליו שהבין ולשחרר.

אחר כך עברו שלושה ימים שקטים שבהם לא דיברנו כלל. זה לא נדיר שזה קורה, אבל ימים כאלה עשויים להיות עמוסי מתח כשהשיחה האחרונה הסתיימה באיזו תחושת אי נוחות. ואנחנו, מבינים ומרגישים גם בלי לדבר. אני יודעת שהרגיש אתהמתח שלי, בדיוק כמו שהרגשתי את שלו.

בשישי הגמל הציע שנפגש בערב או מחר על פי היכולות שלי.

אני הבהרתי שוב את המגבלות שמותירות לנו פחות או יותר אופציה של ארוחת בוקר בלבד. לא אמרתי שום דבר לגבי השינויים שיהיה צריך לעשות כדי שנוכל להפגש ליותר מזה. סמכתי עליו שהוא מבין. אין טעם להפעיל לחץ.

מאוחר בערב התברר לי שבאופן בלתי צפוי ישתנה משהו ושכן נוכל להפגש לקצת יותר מזה, לזמן קצר בבוקר.

עדכנתי אותו בהודעה קצרה והוא מיהר לשאול אם יוכל לבוא מוקדם מוקדם בבוקר.

בטח שאמרתי כן.

בשבע בבוקר הוא כבר נכנס לבית שלי והחליק ישירות אל בין הסדינים עם כוס קפה שקנה לי בדרך.

הצלחתי לשתות בערך חצי כוס קפה.

אתם מכירים התחלה טובה מזו לבוקר?

מאוחר יותר הלכנו לאכול ארוחת בוקר שהיתה פשוט מופלאה ונהדרת.

ולפחות לעת עתה אני שלווה יותר, ממולאת מצברים יותר ואופטימית קצת יותר.

הפתרון צריך לבוא ממנו, הא לא יקבל שום פתרון שיכפה עליו. 

ולי, לפחות כרגע, יש סבלנות לחכות.