על קצות האצבעות

יוגה מסתמסת איתי ושואלת מתי נוכל להפגש, אחר כך נזכרת שיש יום הולדת לבן ואחר כך, למחרת, היא נוסעת. טסה בעצם, להונגריה , לכמעט שבוע. היא שואלת אותי אם אני זוכרת?

לא , לא זכרתי שהיא שוב נוסעת לחו'ל. כלומר זכרתי שהיא אמרה משהו על זה שכל שנה הפעוט והיא נוסעים עם הילדה לחופש בקיץ. והפעם החליטו לנסוע לכמעט שבוע להונגריה. אבל לא זכרתי, כי כמעט לא נפגשנו בזמן האחרון, וגם בגלל שרק לפני שבועיים או שלושה חזרה מנסיעה של עשרה ימים לרומניה עם הפעוט שלה. ובגלל שהציעה לי שאזמין את הגמל וניסע ארבעתנו בספטמבר לאיזה סוף שבוע ארוך בחו'ל. לכבוד היומולדת של הפעוט או משהו.

הרגשתי משהו לא נעים עולה מהבטן לסרעפת ומתפשט לאט אבל בהחלטיות לכל הגוף. תחושה של אי נוחות ואי שקט, מלווה בכעס ומרירות. הרגשה גועלית. איכס. מאיפה זה בא?

פתאום הבנתי שהתחושה החמוצה-מרירה שמתפשטת לי בגוף היא קנאה ארץ ישראלית מצויה. קנאה ירוקה חרוקת עין המרימה את ראשה המכוער.

אני. מקנאה. ביוגה.

איזו בושה.

המשפטים שהתרוצצו כמוכי אמוק הלוך ושוב בראשי זעקו -

מה היא נוסעת כל הזמן?

רק עכשיו היא חזרה מחו'ל!

מה היא מנפנפת עם הנסיעות האלה שלה?

יופי לה שהיא נשואה לפעוט המהנדס שמרוויח הון במפעל הסודי שלו.

מה היא חושבת שלכולם יש כסף כמוה?

לא כולם נשואים ועוד פחות מזה נשואים לאדם שמביא הביתה משכורת של מהנדס.

טוב, אם להודות על האמת גם המשכורת שלה לא רעה, אבל בטח שלא היתה יכולה להרשות לעצמה לקנות מכונית, לשפץ בית, ולנסוע לחו'ל ללא הפסקה. בתוך שנתיים. אנשים נורמליים לא יכולים להרשות לעצמם את ההוצאות העצומות האלה.

החיים שלה כל כך מושלמים, למות

אחר כך עצרתי וניסיתי להבין מה בדיוק עובר עלי.

אני לא נוטה לקנא באחרים, ועוד פחות בחברות שלי שאני אוהבת ורוצה בטובתן.

אף פעם לא ספרתי מה יש לזאת ומה יש לאחרת, לעומת מה שיש לי.

אני גאה שמה שיש לי, הוא שלי בזכות עצמי בלבד ולא הודות לאף אחד אחר.

ועיני אינה צרה במה שיש לאחרים, שיהיה להם לבריאות.

אז מה נהיה לי?

שאלתי את עצמי אם אני רוצה לנסוע לחו'ל, והתשובה היתה לא.

אז מה כן? מה כואב לי?

התשובות עלו בסופו של דבר, בנסיעות הארוכות לעבודה וללימודים, עם השירים ברדיו והשקט בראש הבנתי מה מפריע לי.

אני עייפה ומותשת ומאד חסר לי חופש.

יוגה, פשוט לא רואה או לא מבינה כמה שהחופש שיש לה הוא בלתי מושג עבורי.

הכסף הוא רק אמצעי, את החופש אני רוצה.

ולה יש חופש שלי אין, כתוצאה מהעבודה שלה, הגמישה מאד וכתוצאה מהעובדה שהיא לא תלויה בעבודה שלה. ושיש לה את הפעוט המפרנס, שימשיך להכניס הון גם אם לא תעבוד כלל.

זה וההנחה העיוורת שלה שאני יכולה להרשות לעצמי נסיעה לחו'ל, גם מבחינת זמן (שאין לי, אני לומדת ועובדת בלי סוף) וגם מבחינת העלות הכספית (אין לי , אני משלמת שכר לימוד של 30,000 שקלים בפחות משנתיים).

חוסר החופש שלי וחוסר הרגישות שלה.

זה מה שהעיר בי תחושת קנאה.

זו לא היא , זו אני. איזו הקלה.

וכך, כשבאה לקחת ממני כמה דברים לנסיעה (כבר יש לה המזוודה שלי, שני זוגות מכנסיים שלי ועוד כמה דברים מהנסיעות הקודמות) יכולתי לשלוח אותה לחופש שלה בשמחה ובלב שלם.

כנראה שאצטרך לדבר איתה על חוסר הרגישות שלה, אנחנו מדברות על דברים כאלה, לא משאירות ביננו כעסים, אבל נצטרך למצוא זמן בשביל זה, בין הנסיעות שלה למטלות שלי, וזה, לא קל בימים אלו.