על קצות האצבעות

הפוסט שלפניכם הוא תבוסתני וייללני.

ככה אני , לא תמיד חיננית ומקסימה.

נו, מה כבר חשבתי לעצמי, שהכל יהיה טוב?

שאם לרגע היה מקסים והיתה התקדמות קטנה, קטנטנה, מזערית, שלא תהיה מייד אחריה נסיגה ענקית ותהום תפער?

לא חשבתי לעצמי בכלל, וידעתי מה יבוא, כלומר, קויתי שאולי הפעם הנסיגה לא תהיה גדולה כל כך.

אז קיויתי.

אחרי שהייתי אצלו ובילינו כל כך נהדר, אחרי שהרגשתי כאילו חלה התקדמות קטנה, שוב הוא מתרחק.

הזמנתי אותו לסרט בשישי בערב, אבל הוא בדיוק היה עסוק במשהו משפחתי. ארוחת ערב משפחתית.

שזה סביר והגיוני ונורמלי ובסדר גמור.

גם בסדר גמור שהענין המשפחתי לא כולל אותי. באמת בסדר, לא בא לי על ענינים משפחתיים של אחרים. בא לי עליו.

והוא עסוק וזה בסדר.

אפילו אם זה נופל על הזמן המועט הפנוי שיש. גם לי זה קורה לפעמים. לא הכל בידינו ובשליטתנו.

אבל הוא לא הציע פגישה במקום זו שהתפספסה, זו שיזמתי, בזמן אחר , ביום אחר. למשל בשבת כמו שנפגגנו בפעם שעברה ולא ניסה לברר אם אפשר ביום אחר. הוא נמנע מלהתקשר אלי ביום שישי, והתקשר בשבת בשעה שהיתה מאוחרת מספיק כדי להבטיח שלא אבוא אליו.

דיבר איתי כרגיל, כאילו כלום, שיחה קצרצרה ורק אמר באגביות שכזו שהוא מקווה שיצא לנו בהמשך לצאת לסרט הזה שרציתי.

בהמשך.

באיזה המשך ערטילאי ומעורפל.

כבר לא בא לי לצאת איתו לסרט הזה. 

רק שאין לי עם מי ללכת לסרט החדש של ג'יימס בונד (עם דניאל קרייג החתיך האלוהי) החברות שלי אוהבות סרטי בנות ותלם יצא מחיי. ללכת לבד אני לא אלך, כי זה לא כייף לראות סרט לבד בקולנוע. אפשר לעשות את זה בבית בהצלחה יתרה.

אז כנראה שכבר אחכה שהסרט יגיע לקודי באיכות סבירה.

לא בא לי לצאת לסרט הזה איתו ולא בא לי שהמצב רוח שלי יהיה תלוי בשטויות מטופשות כמו אם הוא רוצה להפגש איתי או לא.

זה מרגיז אותי יותר מכל, שהמצב רוח שלי כל כך תלוי בו. אני שונאת את זה.

אני מצטערת שהרשיתי לעצמי להיות אופטימית, כי זה אף פעם לא משתלם לי איתו.

תחושת הדחיה לא נעשית קלה יותר מפעם לפעם. ועליה לפחות אפשר לסמוך שתגיע במוקדם או במאוחר.