על קצות האצבעות

תאמינו לי שזה יותר חשוב מהוצאת הקיטור של הלימודים .

זוכרים את התלבטות המגפיים ? 

כמה שברתי את הראש אם לקחת אותן או לא...

התלבטתי בגלל המחיר המאד אטרקטיבי מחד והעובדה שהן לא ממש היו נוחות לי מאידך.

כמעט החלטתי שאני קונה אותן, כבר תכננתי ללכת לאשתו לשעבר של תלם ולתת לה את הסכום שרצתה עבורן.

אבל פה היא היתה עסוקה ושם אני לא יכולתי, ועבר יום ועוד יום , שבוע ועוד אחד, ובכל הזמן הזה לא נעלתי אותן אפילו פעם אחת.

היה לי ברור שליום לימודים ארוך הן לא תתאמנה, כי יכאבו לי הרגליים.
ולעבודה ברור שלא, אני חייבת שיהיה לי נוח ושלא אוטרד בזוטות מסיחות דעת.

ולנסיעה לגמל... כמעט, אבל לא. 

אחרי שבועיים נפל לי האסימון - אני לא צריכה את המגפיים האלה.

בדיוק אז התקשרה אשתו שלעבר של ושאלה אם החלטתי לגבי המגפיים כי אם אני לא רוצה, היא תתן אותן לבת שלה.
מייד  הלכתי אליה הביתה עם המגפיים, הכי טוב שתעביר את המגפיים לבת שלה.

סימן משמיים, אם תרצו.

אי אפשר ללחוץ , כשזה יקרה זה יקרה, ככה החלטתי.

בשבת האחרונה יוגה ביקשה ממני להוציא אותה מהבית. אחרי יומיים של גשם שבהם לא יצאה מהבית הרגישה שהיא חייבת, וגם אחד החתולים שלה שלשל והיה צריך לקנות אוכל לגור החדש... סיבה טוב לצאת לקניות.

נסעתי איתה למרכז הקניות ובדרך נזכרתי שיש בו חנות של נעלי גזית שחברה טענה שיש בהן גם מידות גדולות יחסית.

לא היה לי מה להפסיד אז נכנסנו לחנות אחרי שיוגה השלימה את קניותיה.

יוגה מצאה לה מגפונים יפים, אבל הם היו במידה אחת גדולה מידי והיא הצטערה לוותר עליהם, לא היתה לה כוונה לחכות שיזמינו ולחזור לחנות למרות שמוכרת הבטיחה שיגיע תוך יום יומיים. כנראה שהקניה הזו לא אמורה לקרות, היא אמרה באכזבה והשלמה.

אני לעומת זאת, מדדתי זוג מגפיים שהיו גם יפים וגם אופים. נוחים כמו כפפה ליד , במחיר סביר לחלוטין של 200 שקלים במכירת סוף עונה, וליבי עלץ ועלז ובאופן כללי היה בהיי ששמור רק לאלה שרואים את האור.

לקח לי ארבע דקות מהרגע שנכנסתי לחנות ועד שעמדתי לייד הדלפק עם כרטיס האשראי ביד.

ככה זה, כשזה זה, זה זה.

המוכרת היתה מופתעת קצת ממהירות המכירה, אבל היא התאוששה בזריזות ולקחה את הכרטיס ממני.

ניסתה להציע ליוגה איזה מדרס למגפון , אולי בכל זאת תיקח אותו. אבל יוגה העדיפה שלא.

כשיצאנו מחנות הייתי מאושרת מאד.

עד שהגעתי הביתה.

אז הוצאתי את המגפיים למדוד אותן שוב וגיליתי שבאחת המגפיים, התפר הפנימי של הבטנה פרום. לא משהו שאני מסכימה לקבל ממנעל חדש לחלוטין שהרגע קניתי. כיוון שכבר היה מאוחר לא התקשרתי לחנות, חיכיתי עד הבוקר ואז התקשרתי.
מנהלת החנות שענתה לי, הבטיחה לי שהמגפיים יוזמנו ויגיעו עוד באותו היום או לכל המאוחר מחר בבוקר, ושאין שום בעיה להחליף.

אמרתי לה שאוכל לבוא רק ביום חמישי, והיא אמרה שאין בעיה, המגפיים יחכו לי.

באותו הערב יוגה קפצה אלי לקחת משהו וסיפרתי לה על התקלה במגפיים ועל תגובתה הנאה של המוכרת בחנות. יוגה הצטערה בשבילי וגם קצת בשביל עצמה על המגפונים המפוספסים שלה.

לא מפוספסים ולא מגפיים, אמרתי לה. עכשיו את הולכת הביתה, נכנסת לאינטרנט ומאתרת את הדגם שבו את חפצה, הרי מדובר ברשת חנויות נעליים מוכרת. אחר כך תתקשרי לחנות ותזמיני אותן. הן תגענה לחנות עד יום חמישי ואני אביא לך אותן.

יוגה הלכה הביתה והתקשרה נרגשת להגיד לי שעשתה כל מה שהצעתי ושאכן הנעליים יחכו בחנות שאביא אותן כשאבוא.

ולכן, מייד בסוף העבודה היום נסעתי לחנות.

הייתי רעבה וכל הדרך ניסיתי לזכור מה אפשר לקנות במתחם הזה לאכול, משהו מהיר וזריז. 

זכרתי שיש ארומה, וקפהקפה ואלונית או מנטה , ואיזו פיצה או פלאפל או משהו מהיר דומה.

תכננתי את צעדי כך שאבזבז כמה שפחות זמן, אחליף נעליים, אקח את אלה של יוגה , אקנה משהו לאכול (אחליט מה בא לי כשאגיע למתחם) ואסע הביתה, או שקודם אוכל ואחר כך נעליים? עדיף לקנות על בטן מלאה, אבל אני לא מתכוונת לקנות, הרי...

כשהגעתי למתחם נסעתי ישר לחנות הנעליים, החלפתי את שלי, לקחתי את של יוגה ושמתי לב שההוזלות העמיקו עוד יותר בכמעט-שבוע שחלף.

ושיש כמה מדפים של זוגות אחרונים במחירים מגוחכים.

אז מדדתי, מה יש לי להפסיד? מגפיים משמחים כבר יש לי, כמה אפשר להתאכזב אם לא אמצא משהו שעולה עלי?

היו שני זוגות במידה 41, מידה שבדרך כלל קטנה עלי.

ואכן הזוג הראשון היה קטן בחצי מידה.

אבל הזוג השני...

הזוג השני:

כמעט כאילו תפרו אותן בשבילי. הרבה יותר נוחות מהמגפיים של אשתו לשעבר של. מעור אמיתי ואיכותי ועולות מאה וחמישים שקלים. זוג אחרון בחנות.

לקחתי. מה לקחתי, חטפתי. 

שלחתי ליוגה הודעה עם תמונה מצורפת, שתדע שהנעליים שלה בדרך.

וחזרתי הביתה עמוסה בקופסאות נעליים. ושמחה מאד מאד.

כשהגעתי הבית נזכרתי שבסוף, מרוב שמחה לא אכלתי כלום.

ככה זה, יש גבול לכמה דברים אני יכולה להכיל בבת אחת ושמחת מציאת נעליים מתאימים כנראה גדולה מכדי לתת מקום לתחושות אחרות.

מיד חיממתי לי מרק ותוך כדי שאכלתי, הסכמתי עם עצמי שהיה שווה לחכות ולא להתפשר על נעליים זולות ולא נוחות.