על קצות האצבעות

אכזבה זה צורב.

אכזבה מכרסמת בבסיס האישיות. הופכת אותי למרירה וכועסת.

מיואשת וזועמת שמחפשת לאן לכוון את החיצים.

אבל לא קל לי למצוא מטרה.

הכלל הראשון הוא תמיד - זו בעיה שלי ואף אחד לא אשם בה.

אשמתי שציפיתי ממישהו למשהו.

אשמתי שרציתי משהו כל כך חזק.

אשמתי שתליתי את אושרי במישהו אחר.

תמיד אני אשמה, אין טעם להאשים אחרים במשהו שלא עבד. 

במשהו שלא קרה.

במיוחד הפעם, שכל הכוונות היו טובות, ובאמת קרה הבלתי צפוי.

אחרי בילד אפ של שבועיים, מלווה בטיזינג משעשע, בהתרגשות וציפיה שהלכה וגברה עם כל יום שעבר, רגע לפני סוף השבוע, הודיע לי הגמל שהפגישה המתוכננת מבוטלת. לא מרצון. הוא חולה, עם חום והכל ואין מצב שנפגש ככה. לא שהוא לא רצה, הוא רצה מאד, וציפה והתאכזב, אבל זה המצב.

ולא הוא לא רוצה שאבוא להכין לו מרק או לעזור לו בדברים קטנים או סתם שאבוא להיות איתו.

במצב כזה הוא לא רוצה לראות אף אחד. אז זה לא יקרה. 

לא אשמתו, לא אשמתי.

ובכל זאת אני מאוכזבת ומרגישה את הטעם החמוץ, המריר.

הדבר הראשון שמתחשק לי לעשות הוא לזרוק את הכל.

עדיף שלא יהיה שום קשר ושום תלות. שלא יהיה מה שיגרום לי להרגיש כל כך רע. עדיף להיות לא תלויה, לא זקוקה, לא פגיעה.

הדבר השני שמתחשק לי הוא לברוח. לקום וללכת למקום אחר, להסיח את דעתי ולא לחשוב, לא להרגיש.

אפשרויות הבריחה נפסלות בזו אחר זו, ככה זה במצבי חירום רגשיים, אי אפשר לתכנן אותם מראש ולתאם עם אחרים שיהיו פנויים דווקא בשבילי.

נשאר רק מקום אחד לברוח אליו. מעצמי.

זה לא קורה הרבה, אז אני מרשה לעצמי למזוג כוס של מקהה תחושות, מהול במיץ אשכוליות, ואחר כך עוד כוס.

במחצית הכוס הראשונה אני מרגישה את הערפל הקל מתחיל לכסות את נופי הפרא החדים של הרגש, לרכך אותם.

ובסופה, גם הגוף המכווץ מתרפה כבר מספיק כדי שאוכל להשען אחורה ולנוח.

הכוס השניה לוקחת אותי למקום אחר, כמעט מחוץ לי.

לא עד איבוד קשר עם המציאות, רק עד שארצה לישון ואוכל לצנוח לתוך השינה, משוחררת משרשרת המחשבות שבקצהה כדור הברזל של האכזבה.

בלי המשקל הכבד והכובל, אני יכולה אפילו לחייך לעצמי כשפני מונחות על הכרית. מחר יהיה יום חדש, מחר אקום אחרת.

יודעת שגם מחר יחכו לי שרשרת המחשבות והכדור שבסופן, אבל זה יהיה אחרי שאקום משנת לילה טובה, במרחק של שעות מתחושת הפגיעה הצורבת והפצע יתחיל להחלים כבר.

בבוקר, ממרחק של שעות אני מבינה שעיקר הפגיעה הוא מההרחקה שלי ממנו.

שוב התזכורת הזו שאני לא באמת חלק. שאין לי מקום בעולמו.

שאין לי אפשרות לשכך את הדאגה שלי בדרך שלי. מותר לי לדאוג רק בדרכים שמתאימות לו. 

חשבתי שאולי בבוקר הוא יתקשר להגיד שהוא מרגיש יותר טוב ושאולי נפגש לקפה.

הוא לא התקשר, וכך נמנעה ממני האפשרות להגיד לו שאני לא רוצה לראות אותו כמה זמן.

מרגיז, כי רציתי לדעת שהוא מרגיש יותר טוב באמת. ורציתי גם לכעוס עליו (אפילו לכעוס כמו שצריך אי אפשר כשהוא חולה).

עדיף ככה, להתרחק ולצנן את הדאגה והרגש. זה לא מועיל לכלום. 

זה לא מה שאמרתי כל הזמן?